בכל חמישי מפרוץ המלחמה, אביתר בנאי מנגן ומלמד לייב. וזה מפעים

כבר בשבוע הראשון של מלחמת חרבות ברזל, כינס אביתר בנאי את קהל המעריצים והמעריצות שלו ברשתות החברתיות לערב לימוד וניגון, כדבריו, בזום. עלינו לשידור הלייב, כ-2000 אנשים המומים, מבוהלים וסדוקים שמחפשים להתאחות ולהתנחם במעט על ידי המוזיקה. בנאי ניגן מסלון ביתו בירושלים כמה משיריו היפים, חלקם לבקשת הקהל, וגם שיתף בכנות הרדיקלית האופיינית לו בתחושותיו בימים אלה וכיצד הן מתכתבות עם פרשת השבוע וסיפור יונה.

>> לנשום עמוק: 8 תערוכות חדשות שיחזיקו לכם את הלב בסופ"ש
>> חבק אותנו קולנוע: סינמטק תל אביב חוזר לפעילות תת קרקעית

מאז, בעקביות מעוררת השתאות, מתרחש המפגש האינטימי הזה בין בנאי לבינינו, אלה שצופים וצופות בו מכל רחבי הארץ והעולם. בבתים המוגנים, במלונות המפונים, במילואים. המפגש אורך בדרך כלל כשעה, ויש לו איכויות תרפויטיות מפתיעות, למרות שבנאי הוא היחידי שמשמיע את קולו בשירה ובדיבור, ומדי פעם מגיב להתכתבויות בצ׳אט שמולו. אנשים מבקשים ממנו לבצע שירים, להקדיש אותם לאהובות ולאהובים שלהם, מתעניינים בסיפוריו ובעיקר מחזקים אותו על עצם קיום הסשן הזה שבו, אם אני משערת נכון, אנו רואים בבנאי את השתקפות אותנטית של הפגיעות של כל אחד ואחת מאיתנו, אדם שמנסה לשרוד במציאות מוטרפת לחלוטין ומצליח לראות את האור ולו לשעה אחת. או במילותיו של בנאי: "עוגן במים, לבינתיים".

אולי אנחנו עושים לו קצת אידיאליזציה, לאביתר בנאי שלנו. הנה הזמר המוכשר שבימים מתנדב ומנגן בלוויות ולחיילים בשטח, ובערב אינו מתפרק – אלא מצליח לאסוף את עצמו, לבדר אותנו ולבטא את טרדותיו בהסתכלות רחבה יותר, נשגבת. בבהירות מדהימה ותוך כדי הקשרים לסיפורי התנ"ך, משרטט בנאי את תחושותיו לגבי ההווה והעתיד, ואנו מוקסמים, רוצים להחזיק איתו בתקווה הילדית, להאמין שמתוך כל הסבל הנורא הזה יקום עולם חדש. את השראותיו לתכני המפגשים שואב בנאי מחוויותיו האישיות, מכתבי רבנים ופסיכולוגים, וגם מקפיד לנגן במהלך כל מפגש משיריו של אחיו המנוח, מאיר בנאי ז"ל, שכמו גורמים לנו לטבול מחדש באבל היומיומי יותר, זה שהתרחש גם לפני המלחמה, ומזכירים לנו שהחיים תמיד ספוגים בכאב.

זווית התבוננות רוחנית חדשה. אביתר בנאי (צילום: ארתור לנדה)

המפגשים האלה לא רק פורטים על נימי הנפש הדקים, העדינים. הם גם מלאים בהומור, בעיקר בזכות המדיום האינטימי שבנאי לא מורגל בו, כאמן מצליח שרגיל ל"זאפות מלאות", כדבריו בשיר "פרגולה". כשרק החל המפגש בשבוע שעבר, למשל, בנאי התחבר לזום ומיד שאל: "שומעים אותי? רואים אותי? אני קיים?", וגרם לי להתרווח במקומי ולחייך (ולרבבות של אימוג'יז צוחקים לזרום בצ'אט). מחווה ייחודית וממזרית במיוחד שלו, אשר מתרחשת כדרך קבע במהלך המפגשים, היא התגובה שלו לעצמו בתום ניגון שיר: מאחר שהקהל לא יכול למחוא לו כפיים ובסוף הניגון משתרר שקט, מרים לעצמו בנאי בצעקת "ווהו!" קטנה, בתוספת חיוך נבוך. זה תמיד רגע יפהפה ומתוק, שחושף עד כמה גם הוא שברירי בימינו וזקוק להכרה חיצונית.

ויש גם את הסיפורים הנוגעים והאינטימיים שהוא משתף, על הכאב שהוא שרוי בו כל חייו, כאב שהדת מנסה לרפא – אך לא תמיד מצליחה. בנאי נשאר צנוע מול הקהל שלו, אינו מטיף ואינו נחרץ במילותיו, תמיד מזמין בנועם, מציע זווית התבוננות רוחנית חדשה, וזה מה שהופך את המפגשים הללו לכה יקרים בעת הזאת, המלאה בפרשנים ומומחים שמכריזים ביהירות רבה מדי מה נכון לעשות. אם להגיד את זה במילים אחרות, פשוטות יותר: לא חשבתי אי פעם שאתעניין כל כך בפרשת השבוע, אבל אם יש בן אדם שיכול לגרום לי לצלול אל הטקסטים האלה – זה ללא ספק אביתר בנאי, כפרה עליו.
>> ניתן לצפות בשידור הלייב מדי חמישי בעמוד הפייסבוק של אביתר בנאי
>> פורסם לראשונה במגזין "את"