הדרום בוער. האנשים נשרפים. אדם אחד מטפל בהם

תשע וחצי בערב. על ספסלי אבן ברחבת הכניסה המוארת של מגדלי רובינשטיין בו שוכנת הנהלת בנק הפועלים מתבצעת עסקת סמים שנקטעת על ידי פקחי העירייה, אחת מיני רבות המתבצעות באין מפריע בכל רגע נתון באזור נווה שאנן. בעודי בוהה במתרחש, אבנר כבל מפנה את תשומת לבי לנערה צעירה בחליפת טרנינג סגולה שחצתה את הכביש במהירות.

"תראה מה זה, בקושי נערה". במבט ראשון, היא נראית נורמטיבית לגמרי. בגדיה נקיים, שיערה ארוך ומלא, גופה בריא. אני שואל את אבנר אם הוא בטוח שהיא משתמשת. "ברור, אתה לא רואה איך היא הולכת? היא כולה מסוממת". מבט נוסף מבהיר את מצבה: היא מתנדנדת מצד לצד בצעדים מגושמים ומהירים, מסובבת את ראשה בתזזיתיות, פלאפון בידה הרוטטת. היא חדשה כאן. בת 17. גג 18. אני שואל את אבנר מה הוא יכול לעשות לגביה והוא עונה במלנכוליות ש"כרגע אין לי מה לעשות. במצב כזה אני משתדל לא לכפות את עצמי על האנשים כדי לא להבהיל אותם. זה תהליך של יצירת נוחות, עוד לפני אמון אפילו".

משתדל לא לכפות את עצמו. אבנר כבל (צילום: תמיר דוידוב)

אבנר שולף מהארנק תמונת פספורט מלפני 28 שנה. קשה להאמין שזהו אותו אדם. התמונה דהויה כמעט כפי שהוא היה: כחוש, עצמות לחייו בולטות ועיניו חלולות. האדם מולי במעיל עור הוא קאובוי של חוצות, שרירי, חד ומלא חיים. "אני מסתובב עם תמונה שלי בארנק מהתקופה שהייתי משתמש כדי להראות להם שפעם הייתי כמוהם". אני אומר לאבנר שכמו ששוטר מציג תעודה, לו יש את התמונה הזו. הוא מחייך אליי, "איזה קטע, פתאום אני קולט שהתמונה הזו צולמה ממש כאן, איפה שנמצאת היום תחנת המשטרה". בינתיים הנערה נעלמה, אבל אבנר סימן אותה. בפעם הבאה הוא כבר ייגש בזהירות לדבר איתה.

הגורמים להחמרה במצב בדרום: מתדון ונדל"ן

כבר עשורים רבים ששכונות דרום תל אביב סובלות מזנות, סמים ופשיעה ברחובותיהן. בחודשים האחרונים כמות נפגעי הסמים גדלה והתפשטה אל שכונת פלורנטין המתברגנת ולפאתי דרום אלנבי. יש מספר השערות לגבי החמרת המצב: מלבד תחנת חלוקת המתדון ברחוב הרכבת שבנווה שאנן, נפתחה תחנת חלוקה ברחוב המסגר המשרתת את כל מכורי גוש דן שגרמה לריכוז גבוה של מכורים בעיר. בנוסף, הריסת שביל עכו שהיווה אוטונומיה לסחר ולשימוש כחלק משיפוץ מסיבי של מתחם התחנה הישנה וכניסתם של כרישי נדל"ן לנווה שאנן, פלטו את המכורים והסוחרים לתור אחר פינות חשוכות יותר.

תמונה שגרתית בסיור (צילום: תמיר דוידוב)

מאז, יותר ויותר חדרי מדרגות נטולי קודן וחצרות אחוריות חשוכות בפלורנטין הפכו אידיאליות עבור המשתמשים. בחודש האחרון נפתחה קבוצת הפייסבוק "דרום תל אביב בקריז" הקוראת לעירייה ולמשרדי הממשלה לטפל בבעיה, או לפחות להזיז אותה הצדה, למקום אחר. בעקבות הבעירה בשטח הצטרפתי לסיור עם אבנר כבל, מנהל ומייסד תוכנית "צעד ראשון" של הרשות למלחמה בסמים, הפועלת תחת המשרד לביטחון פנים.

"הכי כואב לי הנושא של נשים בזנות, הדברים שהן עוברות פה ברחוב. הן בפוסט טראומה. הן מתחילות להתנקות והכל מתחיל לצוף, התעללויות מיניות מהילדות, דברים איומים"

אבנר, 56, מכור נקי כבר מעל ל־25 שנה ובעל תואר ראשון במדעי הרוח והחברה ובקרימינולוגיה, התבקש ב־2007 על ידי הרשות למלחמה בסמים להקים את המרכז בגולומב 53. מטרתו לתת מענה מיידי לדרי רחוב, מכורים לסמים ועובדות בזנות, ולאפשר הפנייה מהירה אל מרכזי שיקום וגמילה במינימום בירוקרטיה.

"מאז 2007 הפניתי מעל ל־6,000 מכורים למרכזי גמילה", הוא מספר. "אבל הבנו שיש בעיה נוספת: אלו שברחובות מדביקים זה את זה במחלות. לכן הקמנו את תוכנית יזהר: בימים ראשון וחמישי יכולים המשתמשים להגיע לכאן ולקבל קונדומים, מזרקים ומחטים נקיים והם מביאים את הישנים להשמדה. ככה הצלחנו לצמצם את ההדבקות. הייתה תקופה שאנשים נדבקו פה באיידס בצורה מטורפת".

להיגמל מסמים קל יותר מלהיגמל מהרחוב

בפינת הרחובות הגליל והשומרון חונה ניידת, על ידה עומדים שוטרים ומתשאלים נרקומן מבוגר. "אני מכיר את הבנאדם הזה, הוא ישב איתי במעצר לפני 35 שנה, כואב הלב". נדמה שאבנר מכיר כאן את כולם וכולם מכירים את אבנר. בעלי עסקים, שוטרים, נרקומנים ועובדות בזנות. אנחנו ממשיכים ללכת ומולנו עוברת נ' בדרכה להיכנס לבניין, מעליו השלט "סרטים למבוגרים". אבנר קורא לה, "מה נשמע נ'? הרבה זמן לא באת למרכז, הכל בסדר?", נ' מתקרבת לאבנר ולוחשת "אני פה עם לקוח, אל תפריע, נדבר אחרי זה". אבנר מסמיק. "לא נעים, לא שמתי לב שהיא עם קליינט, נראה לי הבכתי אותה".

בימי ד' המרכז פתוח לנשים בלבד. "זה היום שהן יכולות לבוא לפה, לדבר עם מתנדבות, לשתף מה עובר עליהן, לאכול, לשתות, להתקלח, לקבל בגדים חדשים, להתאפר", מספר אבנר. "אנחנו מנסים לכוון אותן להגנה עצמית, מחלקים קונדומים ומדריכים אותן לא לקיים יחסי מין לא מוגנים, אבל אתה שומע פה סיפורים מטורפים. מגיעים אנשים בעלי אמצעים במכוניות פאר ומוכנים לשלם להן את השבועית שלהן בתמורה לזה שלא ישימו קונדום, זה נורא ואיום".

"מוכנים לשלם להן את השבועית שלהן בתמורה לזה שלא ישימו קונדום" (צילום: תמיר דוידוב)

אנחנו ממשיכים ללכת וחולפים על פני בחורה צעירה שיושבת מכווצת על המדרכה, פניה רכונות מטה. אבנר עוצר מולה ופונה אליה בשמה הפרטי. היא מרימה את ראשה ומחייכת אליו. "מה הולך עם אחותך? רבתי עם כל העולם כדי להכניס אותה לגמילה, בגלל שהיא בהיריון זה סיפור, בסוף קיבלתי אישור אבל היא נעלמה, מה איתך?". הבחורה עונה ש"מחר אני נכנסת, אולי זה יעודד את אחותי". אבנר מחמיא לה והיא נפרדת ממנו בלבביות.

אנחנו ממשיכים ללכת והחיוך של אבנר נעלם בן רגע. "הכי כואב לי הנושא של נשים בזנות, הדברים שהן עוברות פה ברחוב. ויש מה לשפר, אין מספיק מסגרות לנשים, אבל להיגמל מסמים זה יותר קל מלהיגמל מהרחוב. יש פה נשים וגברים שנכנסים למרכזי גמילה ורוצים להתנקות אבל הם בפוסט טראומה. בייחוד נשים. הן מתחילות להתנקות והכל מתחיל לצוף, התעללויות מיניות מהילדות, דברים איומים. להיות בתוך חדר, בתוך בית, זה מוציא אותן מדעתן. הן צריכות את הרחוב, שם הן מרגישות יותר מוגנות. יש פה איזה פרדוקס, אבל זה ממש ככה".

מחאה נגד הממשלה, לא נגד אנשים

לקראת סיום אני שואל את אבנר מה דעתו על המחאה של תושבי השכונה. "אין לי בעיה עם המחאה האנושית, יש לי בעיה עם המחאה האנוכית. בואו תעשו מחאה אנושית, אני איתכם. אבל אל תשפכו את הזעם על האנשים האלו, זה בדיוק מה שעשו לאפריקאים כאן שהגיעו. יש לך בעיה? תפנה לממשלה, מה אתה בא לאנשים? הם הקורבנות. אני רואה תמונות של נרקומנים ברשתות במצבים מביכים, מעליבים. אני מאוד־מאוד רגיש לזה. זה מוציא אותי מדעתי. לאנשים האלה יש ילדים ומשפחה".

"אל תשפכו את הזעם על האנשים האלו, זה בדיוק מה שעשו לאפריקאים כאן שהגיעו. יש לך בעיה? תפנה לממשלה, מה אתה בא לאנשים? הם הקורבנות"

אבנר ואני נערכים להיפרד, כשלפתע הוא מקבל SMS ונטען אדרנלין. הוא מספר שהבוקר התכתב עם ש', עולה בודדה מצרפת שהידרדרה לסמים וזנות. הוא הכניס אותה למרכז גמילה ורק הבוקר כתב לה ששמע מאמה שנמצאת בצרפת, איתה הוא נמצא בקשר, שהיא חזרה לשימוש. ש' הכחישה והפסיקה לענות. בשעה 22:00 הוא מקבל SMS מבחור שמצא את הפלאפון שלה זרוק בחניון וסימס ממנו.

אבנר מתקשר לבחור ואנחנו נוסעים לשכונת שפירא. בדרך הוא מתקשר לאמה של ש' ומרגיע אותה שש' לא עונה כי היא איבדה את הפלאפון. אנחנו מגיעים לשפירא, בחור חמוד עם ראסטות יורד אלינו ומספר שכתב לאבנר כי היה נראה שהוא האדם הלגיטימי היחיד שנמצא איתה בקשר. הבחור מספר שמוקדם יותר אחותו ראתה בחורה מותקפת על ידי שני גברים בחניון. הוא הלך לבדוק מה קורה ומצא שם את הפלאפון.

אבנר מתקשר שוב לאימא בצרפת, מבקש שתשלח תמונה של ש' ומבקש מהבחור לשלוח את התמונה לאחותו, שמאשרת שזו אכן ש' שהותקפה. הטלפון הבא של אבנר הוא לחיים קליר, קצין המודיעין בתחנת יפתח. השעה כמעט 23:00, הקצין עונה וניכר שהוא מעורה בפרטים של ש'. הוא אומר לאבנר שלא נעים לו אבל הוא שמע שהיא חזרה לרחוב והבטיח להעביר את הפרטים שלה לכל הניידות בשטח. אני שואל את אבנר מה עושים עכשיו. הוא אומר שהוא יעשה בדרך הביתה סיבוב קצר בקטנוע ויקווה לטוב.

מתחת לבית שלי בלוינסקי פינת צ'לנוב ניגש אליי נרקומן צעיר ומבקש כמה שקלים. אני אומר לו שאין עליי מזומן והוא שואל אם יש לי אשראי. אני עונה שכן והוא מבקש שאלך איתו לקיוסק. "יש לי נרות, חנוכייה ולחם, אבל חסרים לי שמנת ומצית". ניגשנו לקיוסק והוא ביקש את המצית הכי זולה, "שלא תבזבז עליי כסף". לקראת חצות אבנר מתקשר. "הערתי אותך? פשוט רציתי להגיד לך שמצאו את ש', היא בסדר, סיפרה שניסו לגנוב לה את הפלאפון. היה לי חשוב לעדכן אותך. לילה טוב".