זה הזמן להכיר את מארי קונדו הישראלית
נועה הרניק, 51, בזוגיות פלוס שניים, מתגוררת בלב העיר, מארגנת בתים המוכרת בשם המקצועי "אדונית הארונית"
איך נולדה "אדונית הארונית"?
"עבדתי כ־25 שנים בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה כעוזרת במאי. גם הרגשתי שהתעייפתי מזה, מהקפריזות ומהאגו של אחרים, וגם רציתי לעשות משהו שהוא שלי, שאני מחליטה בו, וגם כשהייתי בהיריון עם הילד השני הוא הפסיק לגדול בבטן, כחודשיים לפני הלידה. הייתי בשמירת היריון במשך שלושה ימים, ואכן הוא נולד לפני הזמן. בשמירת ההיריון קראתי את המדור של גדעון לוי שבו סיפר על משפחה פלסטינית בחברון שנמצאת בסגר ולילדים אסור לצאת מהבית ויש להם רק משחק אחד שכולם צריכים לחלוק. זה גמר אותי כי חשבתי על הבת שלי שיש לה חדר מפוצץ משחקים. אמרתי שהילדים האלה לא עשו לאף אחד שום דבר והתחלתי לאסוף דברים לילדים פלסטינים.
"מתוך זה אנשים אמרו לי שהתפנה להם מלא מקום ולא ידעו מה לעשות איתו והתחלתי לייעץ להם איך לסדר את המקום שהתפנה. ככה שני העולמות האלה התחברו יחד. תפסתי אומץ והקמתי דף עסקי בשם 'אדונית הארונית' ופתאום אנשים התחילו להתקשר שאבוא לסדר, בלי שאהיה מוכנה נפשית, אבל קפצתי למים והתחלתי, וזה נהיה העיסוק היחידי שלי".
אז את עוזרת לאנשים לסדר ואת הדברים שמוציאים מהבית את לוקחת לתרומות?
"לתרומות או למיחזור או לשימוש חדש. יש לי תודעה אקולוגית – שיהיה לדברים עוד שימוש ולא שילכו סתם לפח. אני גם עוזרת וטרינר אז מגבות משומשות אני מביאה לו, תרופות שאנשים לא צריכים אני מביאה לרופאים למען זכויות אדם. אפילו סמרטוטים מגיעים לנגרייה של בעלי. אחרי שאני עובדת בבית אני עובדת עוד שעות כדי לסדר את הדברים, המכונית שלי נראית כמו מחסן אבל אני שמחה שזה יוצא והולך, יותר קל לאנשים לשחרר ולסדר כשהם יודעים שמשהו טוב הולך לקרות עם הדברים".
מה כל בלגניסט/ית צריד/כה להפנים לפני שמתחילים לסדר?
"אין פה קסם. זה לא שאני באה כמו מרי פופינס ונוקשת באצבעות. אני לא קוסמת, אין לי איך להמציא מקום בארון אם אין מקום בארון. אני מוכנה להתערב עם אנשים שיש להם הרבה יותר דברים ממה שהם צריכים או רוצים. זאת עבודה, אין דרך יפה להסתכל על זה, זה משהו שצריך לעשות – כמו כושר, אתה חייב לרוץ כי אחרת לא תצליח לרוץ".
"מארי קונדו למשל – הקטע שהיא עושה בלגן לאנשים ואומרת 'תסדרו', לא יודעת כמה זה היה תופס בארץ"
מה דעתך על הטרנד של השנים האחרונות, על חיים בצמצום כדרך לאושר?
"אני חושבת שסדר פירושו שאתה תדע איפה נמצא כל דבר. אין דבר מחרפן יותר מכך שאת מחפשת משהו שעתיים ואין לך מושג איפה שמת את זה. מבחינתי להיות מסודר זה שגם אם יש הפסקת חשמל, אני יודעת איפה שמתי את הנר ואת הגפרורים. זה לא צריך להיות יפה או בקשת הצבעים. זה מגניב, ואסתטיקה עושה לנו טוב אבל זה לא חשוב בעיניי. מארי קונדו למשל – הקטע שהיא עושה בלגן לאנשים ואומרת 'תסדרו', לא יודעת כמה זה היה תופס בארץ. אני לא הייתי מרגישה בנוח לקחת כסף לאנשים על כך שאני מבלגנת להם את כל הבגדים על המיטה ואומרת להם שיש להם שבועיים לסדר אותם. לא הייתי רוצה שיעשו לי את זה".
"הכי מרגש אותי לפנות בתים של אנשים שנפטרו, זו סיטואציה שצריך להיות בה עדין וזהיר מאוד, כי לילדים שלהם זה קשה מנשוא"
מה היה סידור הבית הכי מרגש שחווית?
"הכי מרגש אותי לפנות בתים של אנשים שנפטרו, זו סיטואציה שצריך להיות בה עדין וזהיר מאוד, כי לילדים שלהם זה קשה מנשוא. זה מדכא גם עבורי, בית של אנשים שחיו בו שישים שנה והבית צריך להיות פתאום ריק וצבוע. אבל המצעד של עמותות ואנשים שלוקחים דברים ואחרי זה שולחים לי מכתבים ואני שולחת את זה למשפחות עושה את זה שווה. יש לי בת דודה שהיא קונדיטורית והיא קיבלה מבית אחד המון כלים לאפייה, והיא כותבת לי כל הזמן מה היא אפתה עם הכלים של האישה שנפטרה ואומרת שהיא חושבת עליה. זה משאיר את הזכר של האנשים האלה. זה אומר שהחיים שלהם לא הולכים לשוק הפשפשים או לפח. החיים והחפצים שלהם קיבלו יחס כבוד וחיים חדשים. כשאני סוגרת את הדלת אחרי שהבית ממש ריק זה בשבילי מאוד משמעותי".
מה הכי תל אביבי בעינייך?
"הילדים שלי. הם כל כך אוהבים את זה שהם חיים פה, הם כל כך משתמשים בעיר. הם רואים דברים ופוגשים אנשים ומוצאים דברים, הם ממחוברים למקום הזה. אני שמחה שהם גדלים פה".