"אני מנסה לא להתבכיין – ואז מקבלת אצבע משולשת מהמדינה שלי"

אופירה אובר, הבעלים של אדרת וארגמן, ממשיכה להגיע מדי שבוע ולהלביש את הבובות בחלונות הראווה של החנויות הסגורות שלה, אבל האופטימיות שאפיינה אותה בתקופת הסגר הקודם נעלמה כליל. טור אישי

הבובות מחליפות בגדים ומצייתות להנחיות.  חלון הראווה של אדרת (צילום: אופירה אובר)
הבובות מחליפות בגדים ומצייתות להנחיות. חלון הראווה של אדרת (צילום: אופירה אובר)
12 באוקטובר 2020

רחוב בוגרשוב, אשר בתקופה הזו בשנה שוקק חיים ומלא בתושבי השכונה ותיירים מכל העולם שיורדים לים –
ריק כמעט לגמרי, למעט טוסטוסים חולפים של וולט. אני מסתובבת חצי שעה כדי למצוא חנייה, בסוף מתפשרת על חנייה בפריקה טעינה. בסגר הקודם העירייה ויתרה על דו"חות בכלל בגלל שאף אחד לא נסע לשום מקום ונוצר מחסור חמור במקומות פנויים. בטח גם הפעם יקרה אותו הדבר, והרי זה פה בשבילנו, העסקים, אז אני חונה.

עוד 10 דקות כדי לגרור את שק בגדי היד שנייה הענק שכיבסתי בבית (אני מנסה לחסוך בהוצאות. לשלוח למכבסה עכשיו לא בא בחשבון). אני נכנסת לחנות ונועלת אחריי את הדלת, אוספת את הדואר מהרצפה, משקה את העציצים, שוקלת לנקות את שכבת האבק מחלון הראווה, ומוותרת. מחליפה את הבגדים של הבובות בחלון כי ככה אני עושה כל יום ראשון ב-16 השנים האחרונות, ואין כמו לחזור להרגלים כדי לשמור על תחושה של נורמליות. מצלמת ומעלה לאינסטגרם.

אתמול בלילה כמעט ולא ישנתי. אחרי שחזרנו מההפגנה, קיבלתי באחת מקבוצות הווטסאפ את המתווה ליציאה מהסגר, והבנתי שייקח עוד פאקינג חודש שלם לפני שיאפשרו לחנויות לפתוח מחדש. בסגר הראשון החלטתי שנוציא את הלימונדה מהלימונים (הרקובים, יש לאמר), שהוגשו לנו; נשנס מותניים ונתגבר על הוירוס הנוראי הזה שהכה בנו, כי אין מה לעשות, בכל העולם זה ככה. אז עברתי לעבוד מהבית, המשכתי לצלם בגדים יפים כל יום, הגעתי לחנויות להוציא משלוחים והצלחתי להשלים משימות שאני לא מצליחה להגיע אליהן ביומיום האינטנסיבי.

בבית, ניצלנו את הזמן לצבוע, לנקות, לסדר, לעשות ספורט, לשתול עציצים ולבשל אפילו יותר מהרגיל. דמיינתי שאנחנו בחופשה – בדיעבד, החופשה היקרה ביותר שהייתה לי בחיים. דמי השכירות של שני העסקים שלי ממשיכים לרדת מהחשבון, תשלומי המיסים גם. המענקים הממשלתיים החפוזים שמיהרו לפזר כיסו בקושי חודש אחד של שכירות, וההכנסות לא יכולות להגיע אפילו ל-10% מהמחזור הרגיל, כי כמה כבר אפשר לעבוד עם שלושה ילדים בבית?

אופירה אובר בתקופת הסגר הראשון בארגמן (צילום עצמי)
אופירה אובר בתקופת הסגר הראשון בארגמן (צילום עצמי)

לאט לאט מתחוור לי שייקח עוד הרבה מאוד זמן לפני שהמצב יתאושש. אין תנועה ברחוב כמו קודם, אנשים מפחדים מהקורונה (או מפקחים ודו"חות). קהל הלקוחות העיקרי בחנויות שלי הוא האנשים הצעירים שחיים בעיר ובמדינה הזאת, ורובם מיואשים, בלי עבודה, בלי כסף, בלי תקווה לעתיד ברור. חברים וקולגות שגם הם בעלי חנויות, ברים ומסעדות, לא פותחים בינתיים; חלקם מתייאשים וסוגרים, חלקם מצמצמים עבודה למשלוחים, כי איך אפשר לשלם לעובדים שחוזרים מחל"ת כשאין מספיק פרנסה?

ביום שבו שמעתי שהראל ויזל וקבוצת פוקס קיבלו מענקים מהמדינה התפוצצתי. אני תופסת את הראש ואומרת, אלוהים, למה רשתות ענק כן וחנויות קטנות לא? כל הזמן הזה אני מנסה בכל כוחי לא להתלונן, לא להתבכיין, להמשיך הלאה, לראות את החיובי בכל הסיפור – ואז אני מקבלת אצבע משולשת מהמדינה שלי. אנחנו לא שמים עליכם זין, העסקים הקטנים. אין לכם כוח, אין לכם קשרים, אין לכם לובי, אין פה שוויון. לא תקבלו כלום ותאכלו חרא. זה לא שלא ידעתי את זה, אלא שעד עכשיו לא ביקשתי עזרה, שרדתי לבד. אבל הפעם זה לא מצב רגיל.

והנה זה שוב קורה, ואנחנו יודעים שאין באמת שום חשיבה קדימה. אין תוכנית, מתווה או אינטרס לטפל בעסקים הקטנים בישראל, שלא נדבר על אופק כלכלי. יש תחושה שהפעם גם אין כסף לחלק; אפילו ויתור על תשלומי הארנונה שבפעם הקודמת קרה אוטומטית – בסגר הזה כרוך בבירוקרטיה מייגעת. נדמה שהכספים חולקו למקורבים, הקופה התרוקנה והכל כל כך פוליטי שאף אחד לא רואה אותי. האזרח הקטן אני.

היום אני לא אופטימית, אני רוצה תשובות והוכחות שיהיה בסדר. החלטתם לסגור אותנו – בין אם זה מוצדק או לא, זה כבר לא האישיו. עכשיו תכניסו ידיים לכיס ותוציאו את הכסף, כי אנחנו לא יודעים איך ממשיכים מפה הלאה. מה שאני כן יודעת בוודאות הוא שיותר אנשים הולכים למות. כן כן, ממש למות. מהבדידות, מהייאוש, ומההשלכות של המשבר הכלכלי. ואת זה אתם הבאתם עלינו בשל הניהול הכושל של המצב.

אני סוגרת את המזגן והאורות, נועלת את הדלת בשני מנעולים ומתכוננת לחזור הביתה. כשאני נכנסת לאוטו, אני מגלה שקיבלתי דו"ח על חנייה בפריקה טעינה.