• Facebook
• Twitter
• Email

מעטות החוויות התיאטרליות שעברתי בשנות ה־20 הראשונות לחיי, כמו הצפייה במחזה הנודע "האדרת" בתיאטרון הקאמרי בכיכובו הבלתי נשכח של השחקן והמשורר אברהם חלפי. באתי להצגה זו, שהתקיימה באולם אדיסון בירושלים של אותם ימים, כדרך שבא אני להצגות אחרות. דהיינו להשתחרר ולו לשעה קלה מעולם החולין והפשטות היומיומית שבו חייתי ולנשום, תחת זאת, חמצן טרי של תרבות ודעת. אך כבר מן הרגעים הראשונים מצאתי עצמי נסחף לעלילה האנושית הדואבת של פקיד רוסי פשוט, אקאקי אקאקייביץ באשמאצ'קין, המבקש לעצמו, למרות עוניו ומעמדו החברתי הנחות, אדרת חדשה. וכך, עם התפתחות העלילה צובטת הלב, זיהיתי בעלילה יותר ויותר את עצמי, כאילו אני הוא זה הזועק להתעטף באדרת.

להבהרה אתמצת תחילה את עלילה המחזה, שהוא עיבוד לסיפורו הנודע של ניקולאי גוגול, "האדרת", סיפור שעליו העיד בשעתו הסופר הרוסי פיודר דוסטויבסקי, "כולנו יצאנו מתוך 'האדרת' של גוגול": מעשה בפקיד רוסי אפרורי המבקש לתפור לעצמו אדרת חדשה תחת האחרת הקרועה והבלויה. אלא שמתאווה הוא הפעם לאדרת איכותית ומרשימה, שלא נדע אם בעליה הוא צאר רוסי או פקיד אפרורי. ואכן זוכה הוא לבסוף באדרת חדשה הגורמת לו לחוש עצמו כמי שמתהלך בין גבירים ונסיכים. אך הגורל, "בסיועו" של גוגול, מביא לגנבת האדרת ולהתפכחות עצובה של הפקיד האומלל מכל חלומותיו המדומים. אובדן זה של המלבוש אף שובר לבסוף את לבו של פקידנו הקטן ומביא למותו. עד כאן תמצית המחזה.

השחקן אברהם חלפי, במחזה שאותו ראיתי, כאמור, לפני עשרות שנים, הצליח להעמיד דיוקן מופלא של פקיד פשוט, נטול הדר, המצמצם את תכלית חייו למידותיה של אדרת אחת פשוטה. פקיד הרואה בבגד זה הצדקה כמעט בלעדית לקיומו. מלבוש שכל רואיו לא יֵדעו להבדיל בינו לבין הצאר הרוסי. שוויוניות נלעגת זו היא המעניקה לגיבורנו הנלעג את תחושת האושר להתעורר בכל בוקר ולומר תודה לקרן השמש הראשונה מבעד לחלון. ביצועו של חלפי, כה מרעיד לבבות היה, מעורר חום אנושי ואהדה, עד שלרגע התפתה הצופה להאמין שהיה זה אלוהים שהוציא מבין אצבעותיו את האדרת.

ואכן, כשנגנבה האדרת האמנתי לזעקתו של חלפי, שביטאה את ההיעדר והחידלון של הפקיד האומלל ושהביאה לבסוף את מותו. ועליי להתוודות: אז אותן שנים חייתי בדכדוך אישי. סיימתי את שירותי הסדיר בצה"ל ללא כלום. נואשתי מלרכוש השכלה אקדמית ומצאתי את קיומי הכלכלי כפקיד אפור במשרד ממשלתי. מעין כפילו הישראלי של אקאקי אקאקייביץ. כל חלומותיי באותן שנים היו, אם להידרש לסיפורו של גוגול, לרכוש לעצמי אדרת משלי, שבה אאמין שהצאר הרוסי עמי יחדיו מתעטף בה. ואמנם, כשעלתה קינתו של חלפי לאחר גנבת האדרת חשתי שאת חיי האפורים והמוחמצים בכה שחקן מופלא זה, ובזעקתו הנואשת החליף את מערומי בתכריכים.

מאז אותה הצגה נמנעתי מלבקר באחרות. לא האמנתי שקיימת חוויה מסעירה מזו שהביא אותי אברהם חלפי במשחקו. חודשים רבים התהלכתי מאז כמי שעבר רעידת אדמה נפשית. ראיתי עצמי כצל המת שילדתי מתוכי. נואש הייתי מחיי שלא העליתי מתוכם דבר, רק אדרת עשוקה, וכפקיד הממתין לנקישה האחרונה בדלת.

ואז, כתום שנתיים מאז, נשאתי לי אישה. בזכותה ובזכות שני הילדים הנפלאים שילדה לי למדתי לשוב ולנשום. למצוא טעם במחר. ולשוב לתיאטרון של אתמול.

וכך היה. לפני חודשים מעטים בלבד צפיתי בהצגה חוזרת של "האדרת", והפעם בביצוע תיאטרון החאן הירושלמי. באתי להצגה בהרבה חרדה וחשש, שמא גם הפעם, כבהצגה הראשונה, אצא את האולם עקוד בתכריכים. וזה הטעם שהערתי לאשתי, בקלילות הומוריסטית: "אני מתפלל לשוב מהצגה זו בשלום".

ההצגה בתיאטרון החאן אכן ראויה לצפייה, ובדרכה שלה אף מעוררת מחבשה והתרגשות. אך אני, שבאתי אל המחזה וזעקת חלפי בלבי, לא הצלחתי להתרומם עם השחקנים לגבהים שמחזה זה אמור היה לשאת בו את הצופים. לא שנותרתי אדיש, חלילה, אך חסר היה לי משחקו הענקי של חלפי, שהוא ורק הוא יכול היה להביא אותנו אל אותם תהומות נפשיות, אל אותה אנושיות חד פעמית שצריכה הייתה להביא את כולנו לחפש, בתום ההצגה, את האדרת של עצמנו שאיבדנו במהלך הצפייה.

יצאתי את ההצגה ואדרתו של חלפי עדיין מחבקת את בכיי. אולי אסור היה לי לשוב למחזה הזה ואולי זו אף הסיבה שבירכתי בתום ההצגה את השחקנים במחיאות כפיים, על שלא קרעו מעליי את קסמו של הגדול מכולם, הענק שבהם, אברהם חלפי, שעם מותו, נגרע מכל אחד מאיתנו כפתור בוכה מן האדרת הסמויה שהתעטפנו בה בזכותו.

ספרו החדש של דן־בניה סרי, "מותו של עץ החרוב", הופיע בימים אלה בהוצאת כתר

• ביקורות
• ביקורות מחול ותיאטרון
• תרבות