לאן זה הולך מכאן? למי אכפת. העיקר שיש לנו אהבה, מוות ורובוטים

העונה הראשונה של אהבה, מוות ורובוטים (Love ,Death + Robots, או מעתה: אמ"ר) הייתה דוגמא מושלמת לסדרה שממלאת חלל שאפילו לא שמת לב אליו. עזבו כרגע את השאלה האם אהבתם אותה או לא: סדרה שאפשר לבלוע ביומיים גם אם אתם לא חובבי בינג', כזו שנותנת מנה מדודה של אקשן, מתח, פנטזיה והומור – ושאם לא אהבת, תמיד אפשר להעביר לסרטון הבא שיהיה שונה כמעט לגמרי (או פשוט לראות עד הסוף, זה כולה 12 דקות).

מעבר לצופים, החשיבות הגדולה של הפרויקט המשותף של דיוויד פינצ'ר (שהפיק, ולראשונה אף כתב את אחד הפרקים בעונה החדשה) והתסריטאי פיליפ גלאט (שכתב או לקח חלק חלק ברוב הפרקים) הייתה, מן הסתם, גם עבור האנימטורים בסטודיו, שיכולים סוף סוף לעבוד על פרויקט בעל חשיפה עצומה – כזה שאפשר למזוג לתוכו את כל השאיפות האמנותיות שלהם – מבלי להתמקד בפיצ'ר באורך שעתיים שגוזל שנים של עבודה. 

העונה הקודמת עברה קצת מתחת לרדאר. היו בה כמה פרקים מוצלחים, אבל גם תחושה מסוימת של מחזור וחוסר רצון לטלטל את הסירה והקהל. גם פיצול העונה לשני חלקים לא עזר, ובמקום ליצור תחושת ציפייה לחלק הבא נוצרה תחושה של ערוץ יוטיוב שמשחרר כמה פרקים מושקעים, ומיד עובר לפרויקט הבא.

עם המטען הזה עלתה לאוויר ביום שישי האחרון העונה השלישית. תשעה פרקים, חלקם ארוכים "בהרבה" ממה שהורגלנו, כלומר באורך של 17-21 דקות. חלק מהפרקים מציגים יוצרים חדשים, בעוד שחלק נוצרו על ידי אולפנים שכיכבו בהצלחה כזו או אחרת בשתי העונות הקודמות. זו הזדמנות נהדרת לצופים המעמיקים לגלות אולפנים חדשים וכמובן, להתווכח על איזה מהפרקים הוא הטוב ביותר, ואיזה הוא פיגוע לעיניים. ככה זה כשמדובר בסדרה בלי עלילה, ליניאריות או חזון אמנותי עקבי, ועם נושא מקשר מאוד רופף, זה של "אהבה, מוות ורובוטים".

באינטרנט תוכלו לקרוא ויכוחים על ויכוחים ודירוגים על דירוגים של הפרקים, כשנדירים המקרים בהם המבקרים מסכימים. גם כאן, מדובר בפיצוח נהדר של איך לגרום לסדרה בלי עלילה סוחפת לייצר הד ברשת. וגם כאן, העונה השלישית נעה בין כמה מהפרקים הכי טובים שראינו עד היום (Night of the Mini Dead, Jibaro, Bad Travelling) ובין, אה… Three robots: exit strategies. איך האולפן שביים את הפרק הכי גרוע בסדרה עד היום (The Drowned Giant) קיבל הזדמנות נוספת, והצליח לביים את פיסת האנימציה הכי גרועה של השנה?

ישנה תחושה מסוימת של נוסחתיות, כשחצי מהפרקים סובבים בדרך זו או אחרת סביב הנארטיב החרוש מהעונות הקודמות של "קבוצה נתקלת בכוח גדול ממנה שהורג את חברי הקבוצה אחד-אחד". הפרקים הטובים יותר הם אלה שהצליחו להימנע ממנו וניסו כיוון עלילתי חדש לגמרי. לעיתים, כמו במקרה של jibaro, העלילה מתחברת עם חזון ויזואלי כל כך מרהיב עד שלא ברור למה לא עושים את כל נטפליקס מהפורמט הזה. אבל השאלה – כמו בכל סדרה לא ליניארית, על אחת כמה כזו שעולה לא מעט – היא לאן זה הולך מכאן?

היתרון הגדול של אמ"ר היא שהיא לא חייבת לספק תשובה לשאלה הזו. אין פה מקרה של שש עונות וסרט, אין מעריצים שמחכים עם קליף האנגר לא פתור, אין תיאוריות על סיום הסדרה ואין אנשים שקמים בבוקר ולא מתחברים לאינטרנט עד הערב רק כדי להימנע מספוילרים. זו גם אחת מנקודות החולשה שלה – מה מחייב אתכם לשבת ולראות את העונה החדשה?

האמת? אף אחד לא הכריח אותי לשבת ולצפות ועדיין עשיתי את זה. האם חיכיתי לעונה החדשה? לא מאוד. האם השקעתי רגע של מחשבה ב"מעניין מה יהיה בהמשך"? וואלה לא. האם צפיתי בכל העונה וככל הנראה אצפה גם בעונה הבאה? ברור. זה כמה פרקים קצרצרים, יפים ונטולי מחויבות. זה סף מינימום הרבה יותר כיפי מרוב הדברים שיש בשירותי הסטרימינג כרגע.

העונה השלישית של "אהבה, מוות ורובוטים" זמינה במלואה בנטפליקס