"אני משיגה את הפריטים דרך מחסן ענקי וסודי ביפן. אף אחד לא יודע עליו"

אובססיה ליד שנייה

מי: גילי אליה שרלוט, בת 69
ותק: 32 שנה
תפקיד: מקימה ובעלים
מה מוכרת: וינטג' מיפן

הלקוחות באובסס על המשי היפני. אובססיה (צילום: שלומי יוסף)

מה שלומך בימים אלה?
"מבחינה כלכלית אלו ימים קשים. הסגירה של החנות בתקופת הסגר הייתה קשה. עיריית תל אביב עזרה לנו עם הארנונה אבל עוד הייתי צריכה לשלם לבעלי הנכס, וגם הממשלה לא כל כך עוזרת לעצמאים. היו מגיעים אלי המון תיירים שכבר לא מגיעים, וגם לקונה הישראלי קשה מאוד. זה ממש פגע בבשר החי. מבחינה אישית, תקופת הסגר הייתה מוזרה. הבנתי פתאום שכיף בבית. חשבתי שאם אני אשאר 24 שעות ביממה עם בן הזוג שלי זאת תהיה מלחמת עולם, אבל הסתדרנו יפה. תמיד פחדתי מלא לעבוד, עכשיו אני כבר לא מפחדת."

הרגשת שינוי בהרגלי הקנייה של הלקוחות שלך בעקבות הקורונה?
"בחודש הראשון אחרי הגל הראשון היה פיצוץ. כמו שיש בולמוס אכילה – היה בולמוס קנייה. אבל פתאום אחרי חודש אנשים הבינו שצריך להירגע כי אין כסף ולא היו מכירות בכלל. לכן עשיתי מבצע של כל החנות בחצי מחיר. זה גם עוזר לאנשים שרוצים להתחדש בכל זאת וגם לי".

קצת היסטוריה

את הבחירה לפתוח חנות בגדים עשתה אליה יותר מצורך מאשר מרצון, כאשר הבינה שלא תוכל לפרנס את ילדיה ואת עצמה במקצועה כמורה. בחיפושה אחר עיסוק, החליטה למכור בגדי יד שנייה. "כל החברות העשירות שלי הביאו לי כל מיני מותגים ודברים יקרים כאלה שאמכור. הייתה לי שכנה שהביאה משהו שהיה נראה לי כמו סמרטוט ישן ובלה, אבל לא היה לי נעים להגיד לה לא, אז לקחתי אותו ועוד סמרטוטים שהביאה. וזה היה מפתיע, כי כולם רצו לקנות דווקא את הסמרטוטים שלה. זו הייתה ההיכרות הראשונה שלי עם וינטג'. לא ידעתי אז מה זה, לא היו חנויות כאלה בארץ. הבנתי עד כמה זה מיוחד."

אליה הבינה שוינטג' הוא הכיוון שהיא צריכה ללכת אליו ותרה את הארץ אחר פריטים שווים. "היה וינטג' משובח בשנים האלה, כמו אתא ומשכית ודברים שנתפרו באהבה בתפירת בית". לאחר שחקרה לעומק את השוק הישראלי, היא עברה לחפש סחורה בחו"ל והתגלגלה עד ליפן. "אני משיגה את הפריטים דרך מחסן ענקי וסודי מאוד ביפן שאני מגיעה אליו לכמה ימים ומחפשת. אף אחד לא יודע עליו. אני הלבנה היחידה ששם."

בואי נדבר רגע על המחסן הסודי הזה ביפן, מה הכתובת בדיוק? אובססיה (צילום: שלומי יוסף)

מי קהל הלקוחות שלך?
"אם פעם זה היה קהל מאוד ספציפי, היום כל בחורה מצויה יכולה לרצות וינטג'. מגיעות אליי לקוחות מכל הגילאים, גם בנות 16 וגם בנות 50-60. יש בנות דתיות, פריקיות של הדת, שקונות אצלי כי הבגדים היפנים הם מאוד צנועים, ויש נשים מיוחדות שמחפשות את הדברים שלא יראו על מישהי אחרת".

מה המוצר הכי נמכר אצלך?
"הקיץ הבאתי המון חולצות ממשי שבנות משתגעות עליהן כי זה משי אמיתי, לא סיני."

בשנים האחרונות יותר ויותר אנשים צעירים קונים וינטג' דווקא דרך פלטפורמות אינטרנטיות, כמו אפליקציית DEPOP או חנויות עצמאיות שבוחרות למכור אך ורק דרך המרחב הווירטואלי. האם את מרגישה צורך להתאים את החנות לזמנים הנוכחיים?
"ניסיתי, אבל פה הגיל הוא בעוכריי, כי את צריכה לדעת איך לקדם את זה ולנהל את זה, זה מקצוע. אני לא חושבת שאהיה טובה בזה. בעיניי וינטג' צריך להרגיש ביד, להרגיש את הבד עליך. כשאת קונה פריט וינטג' באינטרנט את לא יודעת איך הוא יראה עליך. בנוסף, בחנות שלי יש את האופציה גם לעשות תיקונים או לשנות דברים בפריט – לעשות מחשוף, להוריד שרוולים, לתת חיים חדשים לבגד. יש לי תופרת שעובדת איתי ועושה הכל. תיקון כזה עולה 40 ש"ח שזה לא נורא, זה ממש בונוס למי שיצירתית ורוצה להביא את עצמה בבגד".

שוז לכל לו"ז. אובססיה (צילום: שלומי יוסף)

אחרי שהסגר גרם לך לגלות את ההנאה שבלהיות בבית, יש לך מחשבות על היום בו תרצי לפרוש? מה יקרה הלאה מבחינת החנות?
"הילדים שלי בכלל לא בתחום. הכי הייתי רוצה למצוא מישהי שתיקח את החנות, זה החלום שלי. אני רוצה למצוא מישהי שתמשיך אותי. היא רק צריכה שתהיה לה אהבה לוינטג', את השאר אפשר ללמוד."

הבמה שלך: מה יעזור לך ולעסק עכשיו?
"הייתי מאוד שמחה אם יפסיקו עם ההיסטריה ויתחילו להיות קצת עקביים בהחלטות, זה הכל. אני חושבת שעכשיו צריך ללמוד לחיות עם הקורונה. לא כל פעם לצוץ עם משהו חדש ולהכניס את האנשים לפחדים ולטירוף."

ולסיום, מה החנות האהובה עליך בתל אביב?
"אני נורא אוהבת את 'סו קעקועים' של שי דאודי בשינקין. עשיתי אצלו קעקוע".

אולי שתי אלה הן ממשיכות הדרך המיוחלות? אובססיה (צילום: שלומי יוסף)

אובססיה, גאולה 45, תל אביב