חשמל באוויר: גן שלנו מה נחמד הוא

אפילו ההומלסים יושבים בשקט ומסתכלים על כלום. גן החשמל (צילום: ד"ר אבישי טייכר)
אפילו ההומלסים יושבים בשקט ומסתכלים על כלום. גן החשמל (צילום: ד"ר אבישי טייכר)

לא רק נקודת מעבר בין רוטשילד לפלורנטין: הוא מכוער, הוא קטן ויש לו היסטוריה מטונפת, אבל ימי הקורונה גילו לרות אלבז את גן החשמל ועכשיו זאת אהבה

14 ביוני 2020

זו לא הפעם הראשונה שאני כותבת על לוקיישן בתל אביב בעמודים אלה. בפעם האחרונה שעשיתי את זה כתבתי על רחוב אלנבי, הרחוב הכי יפה בעיניי בתל אביב (כן, אני וסימה היחידות שנחשוב ככה). תל אביב היא בטח לא תל אביב בלי רחוב אלנבי. אבל כבר כתבתי. חפשו בארכיון. 

אז הפעם אני רוצה לדבר על ספוט קצת שונה. ספוט הקורונה שלי. בניגוד לאלנבי הדומיננטי, הספוט החדש שלי הוא נקודת ציון קטנה בדרום העיר – גן החשמל בשכונת לבונטין. אלנבי, לעומת גן החשמל, הוא רחוב צר וארוך עם תודעת זרימה ארוכה. בהליכה שלו אפשר לעבור את ארבעת עונות השנה כמו יו גרנט בנוטינג היל. 

גן החשמל הוא נקודה. הוא הנקודה שרק אליה יכולתי לצאת בימי הקורונה. הוא לא חרג ממגבלות 100 המטר שלי ולכן היה הדיפולט שלי. לפחות זה התחיל כמו הדיפולט שלי.

מאז שיפוצו הוא נסוג לאנונימיות עירונית. גן החשמל (צילום: יולי גורודינסקי)
מאז שיפוצו הוא נסוג לאנונימיות עירונית. גן החשמל (צילום: יולי גורודינסקי)

כמו אסירה בכלא בביתי, בלי אף גינה פרטית או מרפסת שיכולתי לצאת ולמחוא כפיים בה, גן החשמל שימש לי החצר שאליה יצאתי לשאוף קצת שמש ולהתמנגל עם שאר האסירים ברדיוס. יצאת אליו מדי בוקר עם כוס קפה סלש תרמוס רב פעמי שסוף סוף הצדיק את המחיר המופרך שבו נרכש. הגינה תמיד הייתה ריקה בבוקר, אפילו ההומלסים והנרקומנים מצאו את עצמם יושבים בשקט ומסתכלים על כלום. 

ובאמת, כשמרימים עיניים גן החשמל הוא למעשה גן די מכוער וקטן. מאז שיפוצו לפני שנים והגלייתה של סצנת הפיק-אפ הגייזית שרחשה בו, הוא נסוג לאנונימיות עירונית. מעטים מכירים אותו. הוא מתפקד כמו נס ציונה, מעבר בין 2 נקודות, רוטשילד ופלורנטין. הוא לא גינת קריית ספר היפה והמזמינה. הוא לא כיכר הבימה עם בריכה ודונמים של ריצה מצד לצד. 

מאז השתקם גן החשמל ונוצרה סביבו תשלובת מעניינת מאוד של שכנים מכל הסוגים. הוא באמת מכוער, וגם התודעה אינה זורמת בו כמו באלנבי. הכל מתאדה בו כלפי מעלה, כמו המחשבות בימי קורונה, בלי תחושת שייכות

זכור לי אפילו שלפני המון שנים, כשהייתי קטנה, מאמו הייתה מספרת לי שזו גינה מסוכנת שיש בה דברים לא יפים. לימי הבנתי למה התכוונה. גן החשמל זו הגינה הזו שהייתה מככבת בכתבות על שער אחד המוספים הגדולים, עם מרואיינות מטושטשות-פנים שמספרות איך הבינו שהן חייבות לשנות הכל כשנפלו לרחוב להזריק סמים. הציטוט, בפונט ענק, יהיה "בתחתית אתה מבין שאין עוד תחתית" (טוב, הן עדיין לא הכירו את שדרות הר ציון עדיין).

מאז השתקם גן החשמל ונוצרה סביבו תשלובת מעניינת מאוד של שכנים מכל הסוגים. הוא באמת מכוער, וגם התודעה אינה זורמת בו כמו באלנבי. הכל מתאדה בו כלפי מעלה, כמו המחשבות בימי קורונה, בלי תחושת שייכות. ועדיין אני מכורה. ואני יודעת שהגן הזה הוא הרבה יותר ממתחנת מעבר בין רוטשילד לפלורנטין. אולי, עוד מעט, הוא שוב יככב על שערי היפים והנכונים. אולי לא. טוב לנו ככה.