רולדין, למה לעשות לאוזני המן את פשע השנאה שעשיתם לסופגניות?

זה סוף סוף קרה. הם הרסו את זה. הם באמת הרסו את זה. מישהו נתן לרולדין להגיע לממתק האחרון שעוד לא נבלע בסוכר של הקפיטליזם המאוחר, ועכשיו יש אזני המן מצופות בשכבת מתיקות צבעונית שמצטלמת נהדר לאינסטגרם, ואז נזרקת מצוין לפח כי אין שום סיבה שתאכלו את השיקוץ הזה. הזעזוע שלנו, האמיצים שהסכימו לטעום מבעוד מועד, הוא לא (רק) כתוצאה מאוכל מתוק מדי. לא, זה זעזוע מרעיון שיצא מכלל שליטה, והגיע הזמן להחזיר לפרופורציות הראויות לו – גימיק קולינרי מגעיל שלא ראוי לכל מי שעבר את גיל 5, וגם אז זה גבולי.

שמישהו ישים לזה סוף. קולקציית אזני ההמן של רולדין. צילום: רונן מנגן

אם אתם חושבים שאני איכשהו מגזים, זה רק סימן שמעולם לא נתקלתם באסקלציה של סופגניות רולדין. אני דווקא לא בקטע של שיימינג לאוכל מושחת ומתיקות מוגזמת, שכל סופגנייה ואוזן המן תעשה מה שטוב לה. אבל שחיתות סתמית, צבעונית לשם הצבע, מתוקה לשם טשטוש טעם מוחלט – זה כבר פשע קולינרי. וכשעושים את זה למאכל מסורתי בחג הכי צבעוני וחגיגי, חג שכולו החלפת מתוקים בין אנשים, זה כבר פשע שנאה. כי זה אוכל שבבירור לא לא ראה שום אהבה בחייו.

אבל רגע, בואו נעשה סדר. בכל שנה רולדין משיקים מהדורת אוזני המן חגיגית, וזו לא הפעם הראשונה שהם מצפים אותם בסוכר, אבל השנה הצטרפו עוד כמה לשיקוץ, והגיע הזמן לעשות לזה סוף. כשיצאנו לטעום את הדבר הזה חששנו קצת, אבל באנו עם אופטימיות קלה שזה לא יהיה מחריד. הזמנו ארבעה סוגי אוזני המן (זה פשוט מה שהיה בסניף): שניים שהיו "רגילים" (במחיר 14 ש"ח ל-100 גרם) ושניים היו "מצופים" (6 שקל ליחידה), והתמחור השונה בהחלט מעיד על יחס שונה גם מטעם רולדין בין הסוגים.

ראשית, כדי לא לסמא את חוש הטעם בסוכר, בדקנו את אזני ההמן הרגילות, כשהתחלנו עם צ'אי מרציפן קרמל מלוח. כן, רגילות זה מונח יחסי (אם כי יש בהיצע תמרים ואגוזים, וגם פרג). הדבר הראשון שניכר הוא בצק השקדים שמשמש לכל אזני ההמן של הרשת, פריך ומתפורר בנגיסה אבל לא ממש נוכח בטעמים, כי זה הדבר היחיד שלא מפוצץ בכמויות של סוכר כאן. המילוי שלו, לעומת זאת, כבר הביא את המתיקות המוגזמת עם תערובת מבולגנת של טעמים, מרקם מרציפני עם מתיקות כללית, שום זיכרון לקרמל ובטח לא מלוח, וקקפוניה שלמה של טעמים. סתם, מתוק לשם מתוק. דווקא האופציה הפשוטה יותר – אגוזים בטופי קרמל – היתה טעימה יותר. כלומר, היה לה טעם של אוזן המן במילוי חרוסת, לא של טופי ולא קרמל, אבל לפחות זו היתה חרוסת טעימה.

אזני ההמן הפשוטות של רולדין. צילום: רונן מנגן

אחרי החימום המוזר הזה, הגיע הזמן למנה העיקרית ממנה חששנו – אוזני המן בציפוי. החשש התברר כמוצדק כשטעמתי את "בנופי פקאן" – אוזן המן במילוי בננה, טופי ופקאן עם ציפוי חום שוקולדי חשוד, והאוזן החדשה ביותר בקולקציה. זה היה ביס של כאוס מוחלט. שום אח מהטעמים שהמילוי מתיימר לו לא הורגש, הציפוי גרם להכל להרגיש זול וצ'יזי, ובלגן טעמי המתוק שבפה שלי הרגיש יותר מהכל כמו דונאט באמפם. ואם הבלגאן הזה היה בעיקר מוזר וסתמי, אוזן המרציפן ורדים תות היתה כבר סיוט.

מבחינתי, לאוזני המן יש מבחן אחד פשוט, וזה מבחן משלוח המנות. דמיינו משלוח מנות מוצלח – מתוקים יוקרתיים אבל לא מתחכמים, כמה חטיפים מלוחים מפתיעים. צריך להיות שם מגוון, יצירתיות ואיזון טעמים מוצלח. ואז אתם מוצאים אוזן המן ורדרדה עם פירורי בורדו מוזרים. זה דביק, זה מלכלך, זה מצטלם לא רע, אבל אז אתם מכניסים את זה לפה ומגלים בפנים מרציפן עמוס סוכר, ציפוי צעקני וטעם של כמה שקית ממתקי גומי שנשארה בשמש, מצופה בטעם התות הכי מזויף שאי פעם טעמתם.

צאו לרחובות. אוזני ההמן של רולדין. צילום: מתן שרון

לא. פשוט לא. איך רולדין הצליחו להרוס אוזני המן? איך נתנו להם לעשות את זה? אם ההפיכה המשפטית לא גרמה לכם לצאת לרחובות – זה יצליח. למעשה, אני שוקל לתמוך בהפיכה אם יבטיחו לי שהשיקוץ הזה יצא מחוץ לחוק.

קולקציית אזני ההמן של רולדין זמינה בכל הסניפים ובאתר