דרך גבר: ברבאבא נזכר בפעם הראשונה שלו באוקטוברפסט

השבוע ביקר ברבאבא בפסטיבל אוקטובר הנחוג כבר מאמצע חודש ספטמבר במינכן אשר בבוואריה. 15 שנים חלפו מאז ביקר שם לראשונה, ובלילה הראשון חש כיצד האדמה רועדת תחת רגליו – תחושה שוודאי מלווה את הלילה הראשון של כל ישראלי ויהודי על אדמת גרמניה, המדינה שהפער בין עברה האפל כל כך והווייתה החיובית כל כך יוצר תהום רגשית. למרבה המזל מדובר בתהום שאפשר למלא בבירה ובנקניקיות לרוב, עד שבלילה השני פשוט נופלים למיטה שדודים וריקים ממחשבות.

זו הפעם החמישית לברבאבא באותו אוקטוברפסט, והוא יושב לו באוהל הענקי של פאולנר – המפורסמת לרוב בישראל בזכות בירת החיטה שלה אך מגישה בפסטיבל דווקא בירת לאגר טרייה ומרובת אלכוהול כשהכוס הקטנה ביותר היא בנפח של ליטר – ומביט בעיניים קרועות בנעשה סביבו: המוני בווארים בלבוש מסורתי (או תיירים שהוציאו הון תועפות על תחפושת שילבשו רק ערב אחד בחייהם), סובאים, שבעים, מקפצים ומרקדים לצלילי תזמורת המנגנת מ"להיטי כל הזמנים" ומדי פעם עוצרת להרמת כוס קולקטיבית. זה מקסים ומטופש ומרהיב בעת ובעונה אחת, ובעיקר מרשים: הכמות (הידעתם? מדובר בפסטיבל הגדול בעולם: קרוב ל־7 מיליון תיירים פוקדים את העיר במהלכו), הארגון, התפעול, השפע.

"אני מקנא בכם", אומר ברבאבא לשני ברמנים צעירים מישראל שזהו להם האוקטוברפסט הראשון בתולדותיהם; והוא נזכר בפעם הראשונה שלו ולא יודע אם לבו יוצא יותר אל ההתפעמות שאחזה בו עת נכנס לראשונה לאוהל הענקי, ראשו סחרחר ו(עוד) לא מבירה ומולו מחוללות בוואריות צעירות שנראות כמו אחיותיה האבודות של קלאודיה שיפר… כך משחזר ברבאבא במוחו ולא יודע למה הוא כמה יותר: לזיכרון הפעם ההיא או לעצמו כשהיה בגילם, פחות או יותר, ואולי בכלל למפגש הראשון של שפתיו עם בירה טרייה כל כך עד שנוסף לה כמעט ממד של פריכות.

"נו טוב", חושב ברבאבא לעצמו, "לפחות את התשוקה לבירה אני עוד יכול לממש!". וללא שום דיחוי, כדרך הגבר, הזמין לעצמו עוד כוס גדולה ולגם עד שהכריעה אותו העייפות.