הפיכה שהתהפכה: ברבאבא מקונן על גוויעתה של סצנת האניס המקומית
יושב בסלון ביתו, צופה בחדשות מטורקיה, ראקי במים וקרח בכוסו, קונן ברבאבא על גוויעתה של סצנת האניס המקומית, זו שהייתה טרנד לוהט בקיצים האחרונים
יושב לו ברבאבא בסלון ביתו, צופה בחדשות וחושב מחשבות נוגות על ראקי, ערק, אוזו, סמבוקה, מסטיקה, ראקיה, פסטיס – תקראו לכוס האניס שלכם איך שתרצו.
טורקיה הייתה פעם ארץ הראקי שגבולותיו היו גבולותיה של האימפריה העותמנית – מהמזרח הקרוב עד לקצה הבלקן. בן זמננו אולי יתמה נוכח העובדה שלאימפריה מוסלמית היה מרענן רשמי אלכוהולי, אז הנה מסע היסטורי קצרצר: המוסלמים המציאו את הזיקוק, אך מכיוון שדתם אסרה עליהם את הטיפה המרה הם השתמשו בו בעיקר למטרות רפואה או קוסמטיקה. אפילו המילה "אלכוהול" היא שיבוש של המילה הערבית "אל כחל" (כחל הוא האייליינר של העולם העתיק, ע"ע "ללא כחל ושרק"). העניין הוא ש"רפואה" באותם ימים הייתה עניין גמיש, ובמרוצת השנים החזיקו לא מעט מוסלמים טובים (וכמובן גם יהודים) בבתיהם "תרופה" בצורת ערק.
יושב לו ברבאבא בביתו, ראקי במים וקרח בכוסו, מביט בהפיכה שהתהפכה ומקונן על גוויעתה של סצנת האניס המקומית, זו שהייתה הטרנד הלוהט של הקיצים האחרונים.
במשך שנים סיפרנו לעצמנו כמה האניס יפה לנו בקיץ, שאין טבעי יותר לקיץ הישראלי מערק או אוזו מהולים בקרח ומים, עם עלה קטן של נענע… בטיפשותנו מלאת הכוונות הטובות חיברנו לזה את הפתיחות לתרבות המזרחית, לאוכל, לנרגילה ולמוזיקה, בעוד שלמעשה מה שהתחברנו אליו היה בעיקר מחירו בטרם הרפורמה.
ברבאבא מביט בעצב במצאי האניס ההולך ומתדלדל על המדפים בפאבים ונזכר איך רק לפני שנתיים צץ כאן בכל יום מותג ערק חדש, איך היה עף בצ'ייסרים על הבר, והזיכרונות נושאים אותו עד לילדותו שבה אהב להביט בדייגים משפדים גמבארי (שרימפס שמי בכלל ידע שהוא מזון גם לבני אדם) עלי קרס ולוגמים מחייה מקל־קר – שליש ערק, שליש קרח, שליש מים.
לפנות בוקר ניצחו האזרחים את החיילים, תל אביב התכסתה בשמיכת לחות בלתי נסבלת וברבאבא הביט בכוס הראקי הריקה שלו ותהה מדוע נשאר ער כל הלילה: אילו כתבו בתקציר שארדואן ינצח, היה כבר הולך לישון מזמן.
בשיתוף עם סנהדרינק