מיומנו של שיכור

מסיבות בהן מכל מקום מגיחות דיילות עם (עוד) כוסית של ג'וני ווקר בלו לייבל. בר חופשי מבוקר ועד ליל. מיטב הברמנים מערבבים לך את הדריי מרטיני המושלם. מסיבות של וודקה סירוק (ומוזיקה גרועה) עם קוקטיילים בלי הפסקה. אוטובוס קומותיים שלוקח אותך כל ערב להסתובב בין הברים הטובים ביותר של לונדון. בין לבין גם אירועים חינוכיים יותר: סדנת טעימות של וויסקי נדירים, למשל, או טעימה של גבינות והתאמתן לסוגי אלכוהול. בקיצור – שבוע שלם של שתיינות חזירית של מיטב מותגי העל, ועכשיו אני צריך לסכם את זה. "כמעט הקאתי על עצמי ונרדמתי שיכור כל ערב במלון", כנראה לא יעבור את העורכת, גם אם זו התמצית המדויקת של השבוע הזה. אז ננסה בכל זאת לספר קצת, בשביל שלפחות יראה כאילו עבדתי קשה בימים האלו.

תחרות ה-World Class, בחסות ענקית המשקאות "דיאג'ו", התקיימה בלונדון זו השנה השישית. מדובר בתחרות הברמנים החשובה בעולם, הפקה שקשה לתאר במילים (או לאמוד את הסכומים האדירים ששפכו עליה), ובמהלכה קרוב ל-50 ברמנים מכל העולם (נציג מכל מדינה) מתחרים ביניהם מי יזכה בתואר "הברמן הטוב בעולם", שחוץ מהרבה כבוד גם די מסדר לך ג'וב לכל החיים. השנה, לראשונה, גם הייתה לנו שם נציגות ישראלית: בר שירה (36), מבעלי האימפריאל קראפט קוקטייל בר הוא שנבחר לייצג אותנו. בעיצומה של המלחמה, אנשים דיברו איתנו על סצינת הקוקטיילים בתל-אביב. פה ושם שאלו איך המצב אצלנו, אבל שום שיחה לא ממש נגררה אל עומק הפוליטיקה. אוהבים את בר שירה, ואת דודי זץ (אחראי האלכוהול בחברת IBBLS, הנציגה של דיאג'ו בארץ), ואוהבים את ישראל, ולו רק בזכות סצינת הברים ואיכות הקוקטיילים. במאמר מוסגר אציין כי כנראה שזו הסברה שאין כדוגמתה, והלוואי ומישהו היה דואג למנף זאת גבוה יותר.

התחרות התחילה ב-Gleneagles, מלון ריסורט מהיקרים בממלכה, שם נערכים שני המקצים הראשונים של התחרות. "אם נופל כאן טיל, כל תעשיית האלכוהול העולמית נכחדת", זץ לוחש לי. ואכן, אפשר להוציא אותנו מישראל, אבל אי אפשר להוציא את ישראל מאיתנו, וגם בסקוטלנד אנחנו ישר חושבים על טילים ופיגועים. בר שירה עולה נרגש ומרוכז לבמה, להכין לשופטים את הקוקטייל הראשון שלו: Golden Milk&Honey. האתגר היה להכין קוקטייל שיספר את הסיפור של המקום ממנו באת, ויתבסס על ג'וני ווקר גולד לייבל. בר הלך על הקטע של ארץ זבת חלב ודבש, וסיפר לשופטים על יציאת מצרים והליכה של 40 שנה במדבר אל עבר היעד המובטח, קצת כמו ג'וני, יוחנן בשבילנו, עצמו שבגלל נדודיו בעולם זכה לכינויו ומכאן הלוגו המפורסם. כמחווה לארץ זבת החלב, בר עירבב את הוויסקי עם שמנת, סירופ דבש ותבלינים המזוהים עם ישראל והגיש את הקוקטייל בכוסות קפה קטנות ממתכת.

המקצה הבא היה "חמשת החושים" ובמסגרתו נתבקשו המתמודדים להכין קוקטייל שידבר אל כל החושים. מה לא ראינו שם: עשן ולהבות, ברמנים מזמרים, מנגנים, ריקודים, ציורים, קישוטים שכללו בין היתר נמלים שגדלות בתוך עץ הלמון גראס, תולעים, בייקון ואצות. קרקס אחד גדול. בשלב מסוים עברתי בלובי ועל פני חלף איש עם נשר על הזרוע. זה היה נראה לי טבעי למדי. נציגנו נתן כאן הופעה מרשימה, עם סיפור על טיול בברזיל וקוקטייל שהוגש בתוך אננס על מצע קרח ושלל פירות טרופיים. השופטים המכובדים אפילו הצטלמו עם הקוקטייל.

דאחקות של שתיינים, World Class, צילום: יח"צ

מילה קטנה על חבר השופטים: מדובר באנשים שעשו היסטוריה, נזכיר רק כמה מהם: גארי (גאז) רייגן הוא מחברם של המון ספרים חשובים, ביניהם ה- Joy of Mixology וה-Bartender’s Bible שנשבע לכם ראיתי אנשים סוגדים לזה; דייל דגרוף הוא ברמן אגדי שהיה מחלוצי הגישה ליצור מחדש קוקטיילים קלאסיים ולהחזיר אותם למרכז הבמה; סאלבטורה קלברזה, המאסטרו האיטלקי; והידג'סטו הואנו (Hidetsugu Ueno), הגורו היפני, שאחראי במידה רבה לכך שהסגנון היפני, על הניקיון, הדיוק והחדות שרק יפנים יכולים לה, הוא כרגע הבון-טון של עולם המיקסולוגיה. "היפנים, כמו יפנים, לוקחים כל דבר לאקסטרים ומדגישים כל מיני נקודות שהיו נראות לא חשובות. תסתכל למשל איך הם משקשקים: הם פיתחו שקשוק שכאילו מערבל ומשייף את הקרח בשייקר במקום פשוט לנער אותו מדופן לדופן. הם משייפים ידנית מבפנים את השייקרים", מספר בר שירה. קשה להסביר במילים את הדברים האלו, אבל כשאתה רואה אותם בפעולה וטועם את הדרינק, אתה מבין עד כמה אלוהים נמצא בפרטים הקטנים. המאוד קטנים.

[interaction id="5460c4cd4f2f38f20a3a9559"]

למחרת התחרות נמשכת בלונדון. עולים על ה-"אוריינט אקספקס", מה שמבטיח הרבה הוד והדר בניחוח המאה ה-19, אבל גם נסיעה של שמונה שעות במקום חצי מזה אם היינו עולים על רכבת אקספרס מודרנית. וגם אין Wi-Fi ברכבת, מה שמצריך את כולנו לדבר איש עם רעהו. שמונה שעות. לזכותם יאמר שכבר ב-9:00 אחזנו בכוסות בלאדי מרי. כשהשעמום הרג אותי הלכתי לטייל קצת בין הקרונות ושם נפל לי האסימון: בניגוד למצופה, כל הברמנים כאן שלוקחים חלק בתחרות הם חנונים על! אתה חושב על ברמנים ואתה מיד חושב על זיונים, מסיבות וקיא במסדרונות. בפועל מדובר בחבורה שיושבת שמונה שעות ברכבת ומשננת קוקטיילים, אנשים משרטטים בדיק מופלא את הבר ואיך בדיוק יגישו לכל שופט את הקוקטייל שלו, במה שנראה כמו מפת בריחה מהכלא. הם גם לא רוצים לשתות יותר מדי, כדי לא לאבד את הריכוז. מצד אחד זה מרשים אותי, מצד שני – מה נסגר איתכם?!  ועוד לא דיברנו על ההומו ארוטיקה של הברמנים המדוגמים, שחולפים איש על פני רעהו ומחמיאים על העניבה, על הפפיון, על הווסט החדש. אין ספק, מדובר בברמנים דור 3.0.

בתחנת הרכבת בלונדון נתבקשו המתחרים להכין שני מרטיני קוקטייל – האחד שיתכתב עם העבר, והשני עם העתיד. כאן כבר ראינו דברים משוגעים ממש כמו כוסות שזזות מעצמן על לוחות מגנטיים, מזרקת ג'ין, שייקרים תלויים באוויר, מרטיני שמוגש בתוך שפופרת לחיצה שאפשר לשתות גם בחלל.  לא, לא שתיתי יותר מדי, ואני לא מדמיין, אבל אין לי מושג מה החבר'ה האלה לוקחים כדי לשאוב את הרעיונות האלו.

המקצה הבא נערך במקביל בחמישה ברים מובילים של לונדון, הנמצאים במלונות חמישה כוכבים. בערבים גם לקחו אותנו לסבבים בברים הללו, היכן שהקוקטיילים מתחילים ב-16 פאונד ומגיעים למחירים שאי אפשר להעלות על הדעת. המתמודדים היו צריכים הפעם להכין שלושה קוקטיילים, ולהקדיש כל קוקטייל לאחד השופטים שבוחן אותם. זו דרך מצוינת לבחון את הברמנים על הצ'ארם שלהם והקומוניקציה עם הלקוח. "להיות ברמן זה לא רק לדעת להכין קוקטיילים מושלמים", אומר לי השופט סלבטורה קלברסה (מי שאגב מופיע בספר השיאים של גינס כמי שמכר את הקוקטייל היקר בעולם, 5,500 פאונד), "זה חשוב לדעת לארח. לתת תחושה ביתית כשאני על הבר שלך". זו רק אחת מהסיבות שעושות את התחרות הזו לחשובה ולמקיפה בעולם. לא באים לכאן להכין קוקטייל או שניים ולהכתיר מנצחים. בחמשת ימי התחרות נוגעים בכל אספקט של הבר: טעימות עיוורות, מבחנים עיוניים, מהירות עבודה, תודעת שירות, התאמה לאוכל וגם אתגר ה"שוק" המסקרן בו נדרשו הפנייליסטים לחזור עם קוקטייל בהשראת ה-Borough מרקט לאחר שקיבלו תקציב של 50 פאונד ושעה וחצי להסתובב בשוק. כל התחרות הזו, אגב, מצולמת לסדרת ריאלטי, מעין גרסא אלכוהולית למאסטר שף, ומשודרת בקרוב ל-140 מדינות בעולם (אצלנו בערוץ "אגו").

בר שירה שלנו לא הצליח להתברג אל תוך 16 הפנייסליסטים, שבהמשך צומצמו עוד ועוד עד שנשארו רק ששת המובילים (צ'ארלס ז'ולי מארה"ב, אחמד מידו מצרפת, גרנט סיני מקנדה, צ'ארלי אינבורי האוסטרלי, פיטר צ'וה מסינגפור וקלאודיו פריני מאיטליה). "באתי בגישה של להביא את מי שאני, ולהכין דרינקים אמיתיים, שאפשר להגיש בבר ושאנחנו מגישים בבר. לא בטוח שזו הייתה הגישה הנכונה לתחרות שכזו, בה מחפשים דברים שהם כמה שיותר מדהימים, אקסטרווגנדיים, דווקא כאלו שאי אפשר להכין ביום יום", הודה בר שירה. בשיחות עם השופטים, כשאני שואל האם הברמנים לא לוקחים את הקוקטיילים צעד אחד רחוק מדי, מסבירים לי שזה כמו תצוגת אופנה כאן: ברור לכולם שמה שרואים על המסלול של הקולקצייה החדשה של פראדה זה לא מה שנראה אנשים לובשים ברחוב. התחרות הזו היא שבוע האופנה העולמי, אם תרצו, של עולם הקוקטיילים. אם לשפוט על פי מה שראינו, ולאחר אינספור שיחות, מצבנו ביחס לעולם לא רע בכלל, במיוחד בהתחשב בכך שהסצינה אצלנו צעירה מאוד ועוד לא כל כך מפותחת. "אני שמח מאוד להיות הסנונית הראשונה מישראל, ואני מאמין שעוד כמה שנים אנחנו נשתפר ונוכל לתת פייט רציני יותר. כרגע למרות שאנחנו רואים את עצמנו בטופ העולמי, עדיין הדברים פורצי הדרך באמת מתרחשים בשווקים אחרים" אומר שירה. "אני חוזר עם המון אנרגיה ורעיונות להשקיע בבר. התחרות הזו גורמת לך לרצות לחזור אליה ולנצח, אתה מבין שאפשר לפרוץ גבולות, ושצריך לפרוץ גבולות. אני מקווה מאוד לחזור ולהתחרות כאן שוב עוד שנתיים-שלוש" הוא מסכם.

הוורלד קלאס, מסכימים כולם, היא יותר מתחרות. היא דרך חיים.

על הזוכה:

צ'ארלס ז'ולי (Charles Joly) אחראי על הבר במסעדת The Aviary בשיקאגו. טוב, אני לא בטוח ש"בר" זו הדרך הכי טובה להגדיר את מה שקורה במסעדת הקוקטיילים הזו. הברמנים לא בדיוק עומדים מאחורי הבר ונותנים שירות, אלא הם עובדים מהמטבח הפתוח וכל קוקטייל נבנה כמו מנה במסעדה מכוכבת. "כמו שפים, רק עובדים עם נוזלים בתור חומר הגלם", מסביר ז'ולי באחד הסרטונים שהפיקה המסעדה, בה הם מספרים על ההשקעה האדירה שלהם בעשרות סוגי הקרח השונים שהם מכינים במקום. "סרטון חובה לכל מי שבתעשייה הזו", אומר שירה. צ'ארלס סומן כבר מההתחלה כאחד הפייבוריטים, ואכן הציג רמה גבוהה מאוד לכל אורך התחרות.

סרטון חובה: הקרח במסעדת The Aviary