אל תשירו "עבדים היינו" אם אתם מתכוונים לאכול גופה של בעל חיים

בפסח הקרוב נשב כולנו סביב שולחן החג, נברך על יציאתנו המטפורית (או הממשית, כל אחד ובחירתו) ממצרים, מעבדות לחירות. זה באמת רעיון מבריק לחג, היציאה לחופשי מכבלים, משעבוד, ממגבלות השררה. הפרשנות אינסופית. מי לא רוצה לצאת לחופשי מהעבודה המגבילה שלו, מהתחייבויות שנכנס אליהן שלא בטובתו, מהרגלים בלתי נסבלים שהוא מת להיפטר מהם. רובנו נהרהר בדברים האלה סביב השולחן, מי יותר מי פחות, אבל כולנו נחכה לדבר אחד: האוכל. מתי כבר מגיע האוכל. על דבר אחד רוב המסובים לא יהרהרו אפילו לרגע: השעבוד הטוטאלי, המזעזע, המחריד של בעלי החיים שגופותיהם נאפות בתנור, נצרבות במחבת ומתבשלות בסירים ברבבותיהן בערב החג בזמן שסביב השולחן יאמרו משפטים כמו "עבדים היינו, עתה בני חורין", על רקע ריחות החריכה והתסיסה של הבשר.

התרנגולות והפרות שיוגשו לשולחנות החגיגיים שבין דן לאילת בערב החג לא זכו לדקה אחת של חירות בחייהם הקצרים. מהרגע שנולדו הם נידונו לחיים של סבל שבני ישראל האמיתיים והמטפוריים לא העלו על דעתם, סבלו מכות שאלוהים לא היה מדמיין להנחית על המצרים: הפרדה מהאם ברגע הלידה, חישמול, קציצת איברים, סירוס בלי הרדמה או משכך כאבים, הרס קרניים בחומר כימי שמשמש לפתיחת סתימות ביוב, גריסה למוות של אפרוחים זכרים, חיים שלמים בתוך שתן וצואה, זרזי גדילה שהופכים את הגוף למעוות עד כדי נכות, חיים בכלוב שקטן ממידות הגוף, פיטום בלתי נגמר.

על כל אחד שיודה על כך שיצאנו מעבדות לחירות יש עגל שעומד בכלוב בגודל הגוף שלו כדי שיהיה רך למאכל. על כל אחת שתודה על כך שיצאנו מאבל ליום טוב יש אפרוח שבקע מהביצה לאוויר העולם ונזרק מייד למגרסה מכיוון שהוא לא יכול לתת ביצים; על כל אחד שיודה על כך שיצאנו מאפלה לאור גדול יש חזיר שמחושמל כדי שיעלה לרמפת השחיטה בעודו רועד מפחד מוות; על כל אחת שתודה על כך שיצאנו משיעבוד לגאולה יש מיליוני חיות בשנה – עם רגשות, פחדים, רצונות – שאנחנו הופכים את חייהן לגיהנום עלי אדמות רק בשביל הסטייק, הביצה או הפולקע שנוכל להפיק מגופן הסובל.

אפשר לשיר בקול גדול על יציאה מעבדות לחירות, אבל הגרוטסקה שבהתפטמות בגופות בעלי חיים לאחר מכן זועקת לשמים. זועקת, אבל עדיין חלשה לעומת זעקתה של פרה שהעגל הקטן שלה נקרע ממנה. בליל הסדר הזה אחשוב על הפרה הזו. לכל בעל חיים מגיע להיות חופשי. אל תתנו יד לשעבוד.