יותר מספר בישול: הצצה לספר האוכל המרהיב "מדיה מעורבת"

יחיל: "מדיה מעורבת" הוא ספר על אמנות הבישול אבל לא במובן שאנו רגילים להשתמש בו. אפשר לקבל בו מתכון לסלט של ג'קסון פולוק ושוקולד פרה ששובר את השיניים כי הוא עשוי מגבס.

קרן: הספר מתבונן במזון דרך יצירות אמנות, הוא עוסק במפגש בין האמנותי והקולינרי ובוחן את הגבול המתעתע ביניהם. יש בספר יצירות אמנות של יוצרים מוכרים כגון אוהד מטלון ורונית ברנגה ושל שפים כגון ניר צוק, יורם ניצן ורותם ליברזון. יש בו סעודות שלמות שעשויות מספוג וסריגים שעשויים מפסטה.

יחיל: לכן קראת לספר "מדיה מעורבת"?

קרן: כן, במקור "מדיה מעורבת" היא טכניקה באמנות שמציינת שימוש בכמה חומרים. הספר עוסק בעירוב, בערבוב ובהתערבות. דרך יצירות האמנות האמנים חלקו את האינטימיות, הפגיעות, היופי והאימה שיש במזון ואילו השפים בישלו השראות, משאלות ופנטזיות.

חלק מהשפים שבספר הם לא צרכני אמנות מובהקים; הם ביקרו פה ושם במוזיאון. אבל רואים בעבודה שלהם איך היצירה האמנותית השפיעה עליהם. חנוך שכטר ממסעדת באנה הכין מרק רותקו מבטטות, סלקים, כרוביות וגזרים והפך את שדות הצבע לשדות של טעם. יוחנן ברנשטיין (אקס מול ים) הכין פולנטה קנדינסקי. הוא אומר שהמטבח עבורו הוא כמו קנבס לבן ושהוא מצייר במזון.

עבודה של גסטון צבי איצקוביץ' מתוך הספר "מדיה מעורבת"

יחיל: מהצד השני, האמנות עצמה מחקה את הבישול. כבר בפתיחת הספר שבתה את לבי היצירה "סעודת מצווה" שבה מגיש אריק וייס פטוצ'יני מרצועות תפילין. נזכרתי בסיפור עלום של ש"י עגנון, "קינוח הסעודה", על אישה שבמקום לבשל לפתן שזיפים בישלה בטעות תפילין וכל הסועדים ואפילו מלאכי האלוהים נהנו ושיבחו את התבשיל. מה זה אומר להכניס קדושה לתוך הצלחת?

קרן: על האמנות של אריק וייס – על אף היותו אדם מאמין – אפשר להגיד שאין לה אלוהים. ביצירה שלו הוא מערב ללא הרף בין קודש לחול. הפטוצ'יני תפילין נולד מההתעסקות שלו בקשר בין האלוהי ליומיומי. זו יצירה שמלאה ניגודים וזיקות. תחשוב על הפסטה השחורה הצבועה בדיו והדיו שעל הקלף שבבית התפילין, על הניגוד בין השחור של רצועות העור ללובן של הצלחת, על הניגוד בין חומר לרוח, בין מצווה לבין צורך גופני.

עבודה של אוהד מטלון מתוך הספר "מדיה מעורבת"

יחיל: המון יצירות מתייחסות לממד ההרס של המזון, לסופיות שלו, לזמניות שלו, ומצד שני למחזוריות והמעגליות.

קרן: היה חשוב לי לתאר – הן ליד יצירות האמנות והן ליד המנות – את זמן ההכנה. לפעמים זמן ההכנה הוא "צ'יק צ'ק" ולפעמים הוא חיים שלמים. קח למשל את פרויקט הצילומים של נלי הורביץ "אימהות המזון". הוא התחיל בצילום ארוחת עשר שהיא הכינה לבת שלה בכיתה א והתפתח לצילום יום יומי של ארוחות עשר במשך ארבע שנים. מדובר על מאות ארוחות. פתאום תופסים איזו מלאכה סיזיפית היא האימהות, וכמה ארוחת העשר היא צידה לדרך מלאה באהבה, במחשבה ובאחריות.

מהצד השני, דפנה קידר הכינה מֵנְדָלָה, יצירת אמנות טיבטית מחול צבעוני שנהרסת אחרי שהיא מסתיימת. אבל במקום חול היא השתמשה בממרחים ורטבים מורכבים שהיא הכינה. המנדלה נהרסת באמצעות מקלות גריסיני שנתבלים ברטבים. לקח שעות להכין את היצירה אבל היא נהרסה תוך כמה דקות. היא הייתה מאוד טעימה. לא צריך להיות נזיר טיבטי כדי להבין שהאוכל עצמו הוא יצירתיות מתפרקת, כמו החיים. היה לי מאוד חשוב שההיבט הזה יתקיים גם בספר. את האוכל צילמו במטבח שלי ואכלו במטבח שלי. האוכל לא נזרק אחרי הצילומים.

האוצרת קרן בר גיל. צילום: עדי אורני

זרים, מרתקים, מרתיעים, מפתים

יחיל: עולה מן התמונות והמתכונים שהם מנסים לערער על ההתנהגות האוטומטית של צריכת מזון ואכילתו, שהם מאפשרים לנו לראות את המאכלים בצורה אחרת – הם זרים, מרתקים, מרתיעים ומפתים. הם מושכים את המפה מתחת תורת הצִלחות של מסעדות היוקרה. מנות שמאפשרות לקוראים להתבונן בעצמם מתבוננים במזון.

קרן: הספר הזה כל הזמן מתכתב עם הדומיננטיות של תרבות הצריכה. יש יצירות של גיא גולשטיין ששחרר בסטודיו שלו 20 גרבילים לצד כלי פלסטיק שהוא פיזר שם. הגרבילים השחיזו את השיניים שלהם על הכלים ויצרו בפעולה הזו פסלים יפהפיים. כשגיא חזר לסטודיו הוא הבין שהגרבילים הפכו לאסיסטנטים שלו. הצלחות הללו, שהן חד פעמיות, מוצגות אצלו כמו מוצרים ארכיאולוגיים. יצירות אחרות עוסקות בתפר בין הזנה לרעל, בין יופי לדחייה. מיכל שמיר הכינה גוויית שור טבוח (על פי ציור מפורסם של רמברנדט) מסוכריות גומי. הסוכריות מעניקות לבשר צבעוניות ומתיקות מצד אחד ומצד שני תולעיות וגמישות מחרידות.

יחיל: את מתארת באמצעות מתכונים את יצירות האמנות ופתאום מופיעות החומריות שביצירה, העבודה הארוכה והמחשבה שמאחוריה.

קרן: אנחנו רגילים לחשוב על יצירות אמנות כמו על אוכל מוכן, כעל מוצר מוגמר. באנו, ראינו, הלכנו. אבל המפגש שלנו הוא סופו של תהליך מאוד ארוך. השימוש שלי במתכוני אמנות, מאפשר להעניק ליצירות את ממד הזמן, את התהליך שלוקח לאמן "לבשל" אותה.

עבודה של אורלי פלאי ברונשטיין מתוך הספר "מדיה מעורבת". צילום: הילה קוק

יחיל: היום בתפיסה הוויזואלית של המזון שולטת תרבות האינסטגרם, שעניינה צילום עילי של המזון, הצגה חדה של פני שטח המנה או לחלופין תמונות מאכלים מספרי בישול שמראות פרופילים מצודדים של מזון שעיקרם לענג את העין.

קרן: הספר הזה נוקט גישה הפוכה. את יצירות האמנות צילמנו כמו שמצלמים אוכל ואת האוכל צילמנו כמו יצירת אמנות. לחלק מהאמנים שבספר היה קשה לראות את היצירה שלהם מצטלמת כמו אוכל, איך סוג הצילום הרומנטי הזה של ספרי בישול עם אבקת הסוכר ולימון באאוט אוף פוקוס למשל משנה אותה, ממיר אותה. בחרתי בכוונה צלמת – הילה קוק – שהיא לא צלמת אוכל. צלמי אוכל לא מסוגלים לא לייפות ולנקות את המזון. מהצד השני מנות מוצגות כמו יצירות אמנות.

עבודה של עופרה אייל מתוך הספר "מדיה מעורבת"

יחיל: הספר הזה מחזיר את המזון מהמסעדה והטלוויזיה אל המרחב הביתי. זה מצחיק, כי מתייחסים לאוכל כאל אמנות ירודה, או כאוּמנות, אבל שוכחים שראשית היצירה מצויה בתוך פעולת הבישול. הפלא של הקמח שהופך לבצק שהופך ללחם שנעלם בתוך הגוף שהכין אותו. ולחשוב שבכל יום אנשים בוחשים, מציירים, מפסלים, ממציאים ואוכלים אמנות.

קרן: הספר מתמקד בהכנה ולא בצִלחות, במחשבה וברעיון ולא רק בטעם. הוא מסרב להיות עוד ספר בישול, הוא יותר מספר בישול, זה ספר על האמנות שמתקיימת בתוך המטבח ובישול שמתקיים בתוך המכחול.

יחיל: למה בחרת במנגנון של הדסטארט להוצאת הספר?

קרן: בתחילת התהליך נפגשתי עם הוצאות ספרים שהיו מעוניינות להוציא את הספר אבל הבנתי שמכיוון שאין משהו כזה, שהוא לא ממש ספר בישול ולא ממש ספר אמנות והוא לא נופל לרובריקות הקיימות, עדיף לי לעשות הכל בעצמי. בין היתר כדי שאוכל לשמור על חופש מוחלט ביצירה. מאחר שלא נעזרתי בהוצאת ספרים גדולה, ומאחר שאיני רוצה להיות תלויה ברשתות הספרים, בחרתי במנגנון של הדסטארט, שמאפשר לי לחשוף את הספר להמונים ומייצר עבורי ערוץ מכירה אלטרנטיבי.

עבודה של רובי לבוביץ' מתוך הספר "מדיה מעורבת"

"מדיה מעורבת" מאת קרן בר גיל. לתמיכה בפרויקט: headstart.co.il