היין שלא סיפרו לכם עליו

בואו נתחיל במשחק אסוציאציות קליל: מה אומרת לכם המילה "קרואטיה"? יש להניח שאצל רוב הישראלים קרואטיה מעלה לתודעה כדורסל, או ליתר דיוק "ניקולה וויצ'יץ". אם אתם חובבי כדורגל אולי תעלה המילה מהאוב של זיכרונכם את דמותו של הכדורגלן ג'ובאני רוסו. עכשיו בואו נמשיך במשחק ונעבור ל"סלובניה". יש להניח שלרובכם המילה סלובניה אינה אומרת דבר. סלובניה, כמו סלובקיה, שביניהן נוטים להתבלבל, היא מדינה אירופית קטנה (פחות משני מיליון תושבים), שפשוט אין מה לומר עליה. וגם אם כן, מה שבטוח הוא שהן קרואטיה והן סלובניה לא עולות בתודעתנו בהקשר של יין.

כשחושבים ומדברים על יין בדרך כלל עולות על הדעת ועל הלשון מעצמות יין כמו צרפת, איטליה וספרד, שחולשות על אייקונים גיאוגרפיים כמו בורגון, פיימונטה וריוחה. כשממשיכים לדבר על יין ימשיכו ויעלו ארצות העולם החדש כמו ארצות הברית, אוסטרליה, צ'ילה, ארגנטינה ודרום אפריקה. זה קצת מצחיק לקרוא לארצות האלה "העולם החדש", שכן בכולן מייצרים יין בערך מהשנייה שבה התיישבו בהן האירופאים הראשונים – כלומר לפני מאות בשנים.

אך לאחרונה קיימת אופנה עולמית של גילוי ארצות יין חדשות שחורגות מהרשימה המוכרת לעייפה. כידוע, קהל חובבי היין הוא קהל חובב ריגושים שהתחביבו העיקרי לזרוק  לאוויר שמות ומושגים שבני שיחם לארוחה לא יכירו, ומה יותר מספק מלזרוק לאוויר ארצות יין לא מוכרות כמו קרואטיה וסלובניה, שמתהדרות באזורי יין בלתי אפשריים להגייה כמו "פרימורשקה", "גורישקה", ו"ויפבה" וזני ענבים שנשמעים לעתים קרובות כמו שמות של מגפות דוגמת ריבולה, מלבזיה, סאביניונאס, פושיפ, גראשפינה, פלאבץ וצוויגלט.

אך מלבד הגימיק הראשוני, כשנכנסים לעובי הקורה ולמעמקי מרתפי החביות הקרירים, מתגלה תמונה מורכבת הרבה יותר. קרואטיה וסלובניה, שלאחרונה מאוזכרות בצורה נלהבת בלא מעט מגזיני יין חשובים בעולם, ויקביהן זוכים ללא מעט מדליות בתחרויות יין בינלאומיות, לא הגיעו למעמדן האופנתי במקרה: בניגוד למה שהרבה אנשים עלולים לחשוב לא מדובר בארצות יין חדשות, אלא בעולם ישן במובנו הבסיסי והראשוני ביותר. בתקופות רבות בהיסטוריה היו נתונות ארצות אלו להשפעה ולשליטה של אוסטריה וממלכות איטלקיות שונות כמו ונציה. כשקמה הפדרציה היוגוסלבית שאיחדה את שני חבלי הארץ הללו עם מקדוניה, בוסניה והרצגובינה, פחתה ההשפעה האיטלקית והאוסטרית. בתום מלחמת העולם השנייה, כשארצות אלה היו נתונות לשליטה קומוניסטית, עולם היין שלהן כאילו קפא בזמן. בתחילת שנות ה־90, כשקיבלו את עצמאותן מחדש, היו קרואטיה וסלובניה בעמדה שכל תעשיית יין חולמת עליה: עשייה ייננית מקומית שנשענת על מסורות ישנות וארוכות שנים, ולעומתה אמביציה, יצירתיות וכסף חדש שזורם פנימה ומשנה את חוקי המשחק. מלבד זני הענבים הייחודיים והמקומיים שיש לארצות הללו להציע לחובב היין הסקרן, מה שיפה בעשייה הייננית הקרואטית והסלובנית היא השילוב המופלא של ישן וחדש. ניתן למצוא בהן לא מעט יקבים אשר מייצרים יין לבן שהותסס עם קליפותיו ויושן לתקופות ארוכות יחסית בחביות עץ. היום קוראים ליינות שמיוצרים בסגנון הטרנדי והפאנקי הזה "יינות כתומים", אבל בעבר הלא רחוק, לפני שמכלי נירוסטה מבוקרי טמפרטורה הפכו לאביזר חובה בעשיית היין המודרנית, כמעט כל היינות הלבנים בעולם יוצרו כך. בשנים האחרונות קם בסלובניה ובקרואטיה דור חדש של ייננים שלקח את מושכות המשק המשפחתי הישן לידיו והחל לייצר יינות אורגניים וביודינמיים המותססים בזני שמרים מקומיים בלבד ובשימוש מינימלי בחומרים משמרים. חלק מהייננים החדשים הללו, דוגמת מראין סימצ'יץ' הסלובני, מגדלים את הגפנים שלהם בצד האיטקי של הגבול ושואבים לא מעט השראה מייננים איטלקיים שנאמנים לאותם עקרונות יינניים. מגדל איטלקי רב השראה שכזה הוא למשל יושקו גראבנר, שחלק מכרמיו גדלים דווקא בעברו הסלובני של הגבול. למרבה השמחה, החל מהשבוע, ניתן למצוא בישראל כמה משמות היקבים הסלובניים והקרואטייים המסעירים ביותר: מריאן סימצ'יץ' , קבאי, מוביה, בנבנוטי ומאטוסביץ'. כמעט כרגיל, החברה שאחראית על הבאתם לארץ של השמות הללו היא ג'יאקונדה, שבשנים האחרונות לקחה על עצמה את תפקיד עשיית מה שנדמה כבלתי אפשרי בעולם מסחר היין המקומי: לייצג בארץ יקבים נידחים מארצות יין שרוב הישראלים לא שמעו עליהן מעולם. בהתאם לניסיון העבר יש להניח שבקרוב יטפטפו קרואטיה וסלובניה לתודעה הישראלית מושגים חדשים שלא קשורים לכדורגל ולכדורסל.