אין מקום כמו הבית: איך "הקוסם מארץ עוץ" עדיין רלוונטי להוליווד?

ביום חמישי הקרוב (18.9) תתקיים בסינמטק תל אביב הקרנה מיוחדת של הסרט "הקוסם מארץ עוץ" מ-1939 – קלאסיקה אל-מותית שמרחפת מעל הוליווד במעיין פיה טובה, מפזרת מאבקת הקסמים שלה על הקולנוע, ומפעם לפעם חוזרת באיזה רימייק, ספין אוף או גל אובססיה ל"וויקיד". מיד לאחר ההקרנה יוקלט פרק לייב של פודקאסט הקולוע של הסינמטק וחברינו היקרים "אוכלי סרטים", שחוגגים עם ההקרנה 5 שנות פודקאסט, וידונו כהרגלם על קולנוע והפילוסופיה שמאחוריו. לקראת ההקרנה הם כתבו טור קצר על איך סרט אחד שינה את הקולנוע, ואם תקישו בנעליכם שלוש פעמים תוכלו לקרוא אותו. גם אם לא.
>> המצב הרעוע משפיע על כולם, גם אם אתם ראפר קומי שחולם בפאנצ'ים

בין עשרות סרטי נטפליקס, קומיקס ו־CGI, יש רגעים שבהם אנחנו רוצים לחזור לבסיס. לאגדות שהתחילו את הכול. "הקוסם מארץ עוץ", סרט הילדים שהפך למיתוס קולנועי, חוזר למסך הגדול להקרנה מיוחדת בסינמטק תל אביב, ואם אתם אוהבים קולנוע, פילוסופיה או פשוט נוסטלגיה טהורה, זה המקום להיות בו.

כשהסופר ל. פרנק באום פרסם ב־1900 את הספר "הקוסם מארץ עוץ", הוא רצה ליצור אגדה אמריקאית חדשה, כזו שאינה נשענת על אירופה הקלאסית אלא צומחת מאדמת קנזס. עשרות שנים לאחר מכן, MGM הפכו את החזון הזה להפקה קולנועית חסרת תקדים: צבעי טכניקולור מסנוורים, שירים שהפכו לנכסי צאן ברזל, ותפאורות שעד היום נראות כמו חלום. השינוי בין השחור־לבן של קנזס לצבעוניות של עוץ לא היה רק גימיק טכני. זו הייתה הצהרה על כוחו של הקולנוע. ברגע שדורותי פותחת את הדלת ונכנסת לעולם חדש, גם הצופים עברו איתה מציאות אחרת.

מעבר לשירים ולדמויות האהובות, הקוסם מארץ עוץ מציע משל עמוק על זהות. הדחליל בטוח שהוא חסר שכל – ובפועל הוא החכם ביותר. איש הפח מאמין שאין לו לב – ובכל זאת הוא הדמות הכי רגישה. האריה רואה בעצמו פחדן – אבל מגן על חבריו שוב ושוב. הקוסם, לכאורה כל־יכול, חושף בסוף שהכוח היה אצלם כל הזמן. המסר פשוט ונצחי: אנחנו כבר מחזיקים בכל מה שאנחנו מחפשים. זו פילוסופיה שמדברת עם ניטשה, עם בודהיזם, ובעיקר עם כל מי שמחפש את מקומו בעולם.

מעבר לסיפור, הקוסם מארץ עוץ שינה את חוקי המשחק בהוליווד. הצבעים, הפסקול, האפקטים, כולם הפכו לסטנדרט. סטיבן ספילברג ראה בו שיעור ראשון ביצירת עולמות; גיירמו דל טורו הודה שהמפלצות שלו צמחו מהמכשפה הרעה; דייוויד לינץ’ חזר אליו שוב ושוב – מקטיפה כחולה ועד מלהולנד דרייב. כל עולם פנטזיה קולנועי מאז, ממלחמת הכוכבים ועד המטריקס, מחזיק חוב כלשהו לדרך הלבנים הצהובות.

למרות שהסרט בן יותר מ־80, הוא ממשיך להיות רלוונטי. הקהילה הקווירית אימצה אותו ואת דמותה של ג’ודי גארלנד כסמל. חובבי קולנוע מכל העולם ממשיכים לנתח אותו. ולכולנו, הוא מזכיר שהחיפוש אחר בית וזהות הוא מסע שאין לו גיל. גם כשמחפשים היום “אירוע קולנועי גדול”, הוליווד חוזרת לעוץ – והפעם דרך וויקד, מחזמר מצליח שמהווה תגובה ישירה לסרט המקורי. לא הספרים של באום, אלא הסרט של 1939 הוא הבסיס ליצירה החדשה, שמזכירה לנו שוב את כוחו של המיתוס הזה.

הקוסם מארץ עוץ מזכיר לנו שהמסע חשוב לא פחות מהיעד, ושבסוף אין מקום כמו הבית. לפעמים זה הבית המשפחתי, לפעמים אולם הקולנוע החשוך, ולפעמים המקום הפנימי שבו אנחנו מוצאים את עצמנו. ההקרנה שתתקיים ביום חמישי תהיה חגיגה שלמה: אחרי הסרט יתקיים פרק לייב של פודקאסט אוכלי סרטים, שבו שלושת המנחים ליעד הרמן, ניתאי דגן, ארנון רוזנטל יצללו להיסטוריה, לפילוסופיה ולמאחורי הקלעים של ההפקה. זו הזדמנות לשמוע על התקלות בצילומים, על ההשפעות הפילוסופיות, ועל הדרך שבה סרט אחד שינה את הקולנוע.
>> הקרנת "הקוסם מארץ עוץ"+ פרק לייב של "אוכלי סרטים", סינמטק ת"א, ה' (18.9), 20:30, לפרטים וכרטיסים