"גברים בחלל" מראה כמה קל ליפול בפח הפאשיסטי. אתמול ראינו דוגמה

כאן "אוכלי סרטים" – הפודקאסט על קולנוע, פילוסופיה ומה שביניהם. בכל פעם נבחר סרט שהיינו מתים לראות על המסך הגדול, נאכל אותו כאן ב-TimeOut וכמובן גם בפודקאסט. סגר שלישי גרסת 2.0, ומן מסך הטלוויזיה מרצד נשיא אמריקאי שמוכן לעשות הכל בשביל להישאר בשלטון. המונים חמושים צובאים על בית הנבחרים ונשק חם מופנה אל לב ליבה של הדמוקרטיה. יש דברים שאי אפשר לחזות, ולרגע לא חשבנו שביום שנרצה לדבר כאן על פאשיזם – הוא ירים ראשו בבירת הדמוקרטיה החשובה בעולם. לכן נקדיש את הטור השבועי ל-"גברים בחלל" (Starship Troopers 1997).

הסרט מתרחש במאה ה-23, תחת שלטונה של "פדרציית האזרחים המאוחדים", שם בני האדם החלו להתרחב ברחבי הקוסמוס. במסעותיהם נתקלו בגזע חייזרי דמוי חרק איתו יש להם סכסוך מתמיד. אנחנו עוקבים אחרי ג'וני ריקו (קאספר ואן דין), בת זוגו קארמן (דניס ריצ'רדס) וחברו הטוב, הטֵלֶפַּת קארל (ניל פאטריק האריס). הם מחליטים להפוך לאזרחים שווי זכויות בדרך המקובלת: להתגייס לצבא ולהרוג חרקים. ריקו הופך מטירון צעיר לקצין בכיר בשורות חיל הרגלים של הפדרציה. קארמן הופכת לטייסת חלל כשרונית וקארל הופך לאיש מודיעין קטלני שגם קורא מחשבות. הסרט מלווה אותנו במסע של ריקו בג'בלאות כוכב קלנדטו עד שלבסוף הוא ניצב מול ג'וק-המוח ומביס אותו בכך שהוא גורם לו לפחד!

"גברים בחלל" הוא חוויה משונה ונהדרת. הסרט מתקיים במעין מציאות מוגזמת בה הגברים חתיכים, הנשים מהממות, הפיצוצים גדולים והאקשן מסחרר. הוא מצליח לייצר רכבת הרים אדירה לחובבי הז'אנר, וככל שצוללים פנימה מתגלה סאטירה חכמה במיוחד. מצד אחד הבמאי פול ורהובן מציג לנו חברה מיליטריסטית פאשיסטית, ומצד שני הוא משתמש בארסנל הכלים הקולנועיים שלו כדי שנתאהב בה ונרצה להצטרף! הסרט מלא בפרסומות מטעם הפדרציה שמעודדות אותנו להתגייס ושואלות, רוצים לדעת עוד? בשונה מסרטי פרודיה הסרט מבקש מהצופה לדון בשאלות הקשות שמציב, וזו בדיוק השיחה שניהלנו בפרק השבוע: מה מבדיל בין אומה מיליטריסטית לאומה פאשיסטית? האם הסרט נופל לפרדוקס הסאטירה? והאם הספקטקל והמשחק המוגזם הופכים אותו בכל זאת לפרודיה?

אפשר להאזין ממש כאן:

כדי לנתח את הסרט, קראנו לעזרתו של אומברטו אקו והטקסט המכונן "הפאשיזם הנצחי" (1995) שיצא לאור רק שנתיים לפני הסרט. אקו מנסה לעמוד על יסודות הפאשיזם והיכולת לזהות אותו בהתהוות. בניגוד לצורות משטר מובהקות, לפאשיזם במאה ה-20 היו ביטויים מגוונים, מהקתוליות האיטלקית ועד לתורת הגזע הנאצית. בכדי לזהות אותו אקו מבקש שנדמה את הפאשיזם לקונספט של משחק: שחמט וכדורגל שונים מאוד, אבל כולנו נזהה את שניהם כ"משחקים". באופן דומה, ישנו סט של קווים אמורפיים, אם תרצו "סממנים", שבעזרתם נוכל לזהות האם המשטר העומד מולנו הוא פאשיסטי.

לקחנו את 14 נקודות הייחוס של אקו כמעין נייר לקמוס, כדי לראות האם החברה המוצגת בסרט נופלת להגדרת הפאשיזם. החברה הזו דורשת שירות צבאי כדי להתאזרח. הגיבורים שלנו גדלים על מהות הגיבור כחייל וקדושת המוות (נקודה 6), מקטינים את האקדמיה לעומת השירות הצבאי (נקודה 1), מנצלים את האסון בבואנוס איירס (נקודה 4) ומנטרלים כל טיפת אנושיות מן האויב (נקודה 9), הנתפסים כחרקים תרתי משמע. נשמע מוכר?

כך או כך, בסרט מסתתר עומק נוסף. הוא לא רץ לחרוץ את דינם של הגברים בחלל, אלא מראה שכולנו יכולים ליפול בפח הפאשיסטי כל עוד יש מספיק זוהר וסקסאפיל. וורהובן עצמו גדל בהולנד תחת הכיבוש הנאצי וגר ליד מפקדה שהופגזה ימים כלילות, כך שהטרור והפחד ליוו את ילדותו. הוא הפך למעין קדם-טרנטינו שהשתמש לאורך הקריירה באובר-אלימות נוצצת, שמתרחשת על התפר שבין מציאות מזעזעת לפרסומת מושכת, כדי לגרום לכל אחד מאיתנו לרצות לדעת עוד.

המצלמה של וורהובן ממשיכה את העט של אקו, ומראה שאותם סממנים הם לא רק תיאורטיים אלא קיימים גם בדמות אימג'ים, פרסונות ואפילו מיושמים בשפה הקולנועית עצמה. השוטים מרפררים לסרט התעמולה של לני ריפנשטאל, כמו אפיון אימפריית האופל בסטאר וורס או צבא האורקים בשר הטבעות. תחת מעטה ה"הכל נוצץ", גברים בחלל גורס שלנו, אנשי הדמוקרטיה, יש את היכולת והאחריות להסתכל לאלמנטים פאשיסטיים בעיניים לזהות אותם ולהגיד בקול ברור זה הוא רוע. בדיוק כמו שראינו אתמול בערב בטלוויזיה.

"אוכלי סרטים" פודקאסט על קולנוע, פילוסופיה ומה שביניהם, נולד בתקופת הקורונה. בתוך הוואקום שנוצר, הוא מספק את הדקות המתוקות שמתחילות ברגע שיוצאים מאולם הקולנוע, בהן חוויית הצפייה עוד טרייה, ואפשר לדבר על הסרט לתוך השעות הקטנות של הלילה. בכל פרק אנחנו מנתחים סרט שאנחנו אוהבים מזווית העשייה הקולנועית, התמוֹת הפילוסופיות שעולות ממנו, ההשפעה התרבותית שלו ועוד, בלי לשכוח לצחוק ובעיקר לייצר בית אמיתי לאוהבי קולנוע.

להאזנה לפרק לחצו כאן: