אוכלי סרטים: איך מתבטא משטר נוראי כדמות בסרט?

כאן "אוכלי סרטים" – הפודקאסט על קולנוע, פילוסופיה ומה שביניהם. בכל פעם נבחר סרט שהיינו מתים לראות על המסך הגדול או נושא שמלווה את עולם הקולנוע, ונאכל אותו כאן ב-TimeOut וכמובן גם בפודקאסט.

ערב חג, ערפל הקרב של אחרי בחירות, כמעט כל הקולות נספרו ואנחנו שוב בחוסר ודאות. בקטע מוזר איכשהו כמעט כל מפלגה שמחה על ההישג האישי, אבל במקביל מבכה על המשבר הלאומי. בערב הבחירות ניתאי הציב בפנינו אתגר מיוחד: להמליץ על סרטים שהמשטר בהם הוא דמות. הרגשנו שנכון לנהל את הדיון הזה עקב סיבוב הבחירות הרביעי, שמרגיש כמו ארבעת-אלפים במספר. וזהו דיון אקסטרה-חשוב, כי אנחנו ניצבים מול השאלה המתמדת דמוקרטיה-כן-או-לא מבלי באמת להפנים את ההשלכות של האופציות האחרות.

הקונספט המופשט של המשטרים השונים, כפי שהתחיל להתגבש בכתביהם של הובס, לוק, רוסו ושפינוזה (בין השאר), מאפשר לנו להבין אותם אבל לא להרגיש אותם, ובדיוק כאן נכנס הקולנוע לתמונה: יש לו את הכוח להאניש את המשטר כדמות שפועלת ומשפיעה על גיבורי הסרט, ובכך לא רק לתת לנו הבנה כוללת של הביורוקרטיה המשטרית, אלא גם תחושה רגשית שמתעוררת מול ההתגלמות האמנותית שלה. אז איך מתבטא משטר כדמות בסרט? למה חשוב שנרגיש, ולא רק נבין, את העובר על אדם במשטר? והאם יש דרך קומית להמחיש משטרים נוראיים?

מוזמנים לצלול איתנו לעומק הדיון בפרק השבועי שלנו ממש כאן, או לגולל למטה להמלצות עצמן:

ההמלצה של ארנון היא סרטו הדוקומנטרי של ויטלי מנסקי, "תחת השמש" (Under the Sun, 2015)

צפון קוריאה, או בשמה המלא – "הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה", היא הכל חוץ מדמוקרטיה. המשטר הטוטליטרי המטורף הזה מדכא באלימות את הגוף והתודעה של נתיניו. כל זר שנכנס לשם מלווה על ידי סוכני-משטר צמודים, וזהו בדיוק האלמנט שהופך את הסרט הזה למשמעותי ומטלטל: הוא מתעד לכאורה את חייה של צין-מי, ילדה קטנה שנטמעת לאט-לאט במערכת הפשיסטית, אך הפעולה הדוקומנטרית שלו בכלל לא מכוונת אליה, אלא אל המשטר עצמו. הסרט חושף כיצד סוכני-המשטר מנסים לביים את הסרט בעצמם ולצייר מראית-עין של משפחה מאושרת במדינה מושלמת. אך היוצרים צילמו בדיוק את פעולת ההנדוס שהמשטר לא רצה שנראה, וחשפו במערומיו את השקר המצועצע שלו, ביצירת אמנות שהיא פשוט חובת צפייה.

ההמלצה של ליעד היא סרטו של ארמנדו יאנוצ'י, "סטלין מת!" (The Death of Stalin, 2017) 

רוסיה הסטליניסטית, משטר אכזר ונוראי של מנהיג יחיד וכל יכול, שמש העמים, יוסף סטלין. ואז? אז הוא מת. יאנוצ’י הוא סטיריקן פוליטי, בריטי, יבש, גאון ובעיקר מצחיק בטירוף שהביא לנו פנינים כמו In The Loop ו-Veep. הפעם צולל לעובי הקורה הסובייטית במיוחד הזו, עם קאסט קומי מופלא ובראשו סטיב בושמי. מה קורה שמנהיג יחיד שאין לערער על שלטונו פשוט נפטר? המרוץ לפסגה (או שמע לתחתית?) נפתח וכל אחד מושך לכיוונו מבלי לאבד כמובן את המטרה, להציג לעולם לוויה שראויה לסטלין. הסרט מצליח להאיר איך עליבות הנפש של פוליטיקאים בא לידי ביטוי בצורה הברורה ביותר, וכמה מצחיקה יכולה להיות הטרגדיה של המחשבה הכפולה תחת שלטון טוטליטרי. סרט עמוק וחכם שמצליח להעביר את האבסורד בצורה קלילה ונעימה. מומלץ לצפייה עם בורשט ושוט וודקה.

ההמלצה של ניתאי היא סרטו של אלפונסו קוארון, "הילדים של מחר" (Children of Men, 2006) 

באופן אישי אני עף על אלפונסו קוארון, מסרטים כמו – "ואת אמא שלך גם", "הארי פוטר והאסיר מאזקבן", "כוח משיכה" ועוד. אבל בואו נתמקד בסרט בו עסקינן – תיאו פארון (קלייב אוון), אקטיביסט לשעבר, נחטף על ידי קבוצה קיצונית של תומכי זכויות פליטים בהנהגת גרושתו ג'וליאן טיילור (ג'וליאן מור), ונדרש לעזור לפליטה צעירה לחצות את כל בריטניה. כל העלילה הזאת קורית בשנת 2027, לאחר 18 שנים שבהן לא נולדו ילדים בעולם. האנושות נמצאת על סף הכחדה. בריטניה היחידה עם שלטון סדיר ולכן המדינה מתמלאת בפליטים מכל רחבי העולם. בריטניה הופכת להיות מדינת משטרה בניסיון לעצור את גל המסתננים.

אלפונסו קוארון ועמנואל לובצקי הצלם המעולה, עושים עבודה מטורפת בבניית עולם הסרט והמשטר המאיים, שמציע עלילות צד נפרדות שהיו יכולות להכיל סרטים שלמים בפני עצמם. הסרט היה מועמד לשלושה פרסי אוסקר, זכה בפרסי באפט"א בקטגוריות הצילום והתפאורה ובפרס סאטורן בקטגוריית סרט המדע בדיוני הטוב ביותר. תהנו!

באופן קצת יותר רחב מקולנוע – אנחנו בשלב היסטורי קריטי, מעל מחצי מבעלי זכות הבחירה (וכנראה יותר ממחצית המאזינים והקוראים שלנו) נולדו לעולם מונו-פוליטי, או יותר נכון מונו-משטרי. אנחנו הם ילדי הדמוקרטיה, לא הכרנו את משברי ומאבקי המאה ה-20, הרעיון שפאשיזם או קומוניזם הם שיטות משטר שיש אנשים שבאמת מאמינים בהן זר לנו, ואם יש מקום בו פגשנו אותן הוא בעיקר על המסך.

הקולנוע הוא כלי חזק במיוחד שמסוגל לתת לנו את מה שתעמולת הבחירות מצליחה לטשטש, את העובדה שהמשטר שאנו חיים בו, והדרך בה אנו בוחרים לעצב אותו, משפיעה על האדם בצורה כמעט עוטפת. הקונספט הזה לא רק מצליח לייצר דמות קולנועית מרתקת, אלא גם דמות שכולנו חיים לצידה ביומיום. ההשלכות ההיסטוריות של אותה דמות, עת היא מתרחקת מהמבנה הדמוקרטי, הן הרות אסון. לכן נקרא לכל הקוראים – הרימו ראש וביחד ננסה לשקם את הדמות שמלווה אותנו פה בישראל, שלב אחר שלב, למקום בו יש תקווה.

"אוכלי סרטים" הפודקאסט על קולנוע, פילוסופיה ומה שביניהם, נולד בתקופת הקורונה. בתוך הוואקום שנוצר, הוא מספק את הדקות המתוקות שמתחילות ברגע שיוצאים מאולם הקולנוע, בהן חוויית הצפייה עוד טרייה, ואפשר לדבר על הסרט לתוך השעות הקטנות של הלילה. בכל פרק אנחנו מנתחים סרט שאנחנו אוהבים מזווית העשייה הקולנועית, התמוֹת הפילוסופיות שעולות ממנו, ההשפעה התרבותית שלו ועוד, בלי לשכוח לצחוק ובעיקר לייצר בית אמיתי לאוהבי קולנוע.

להאזנה לפרק לחצו כאן: