האם ישנה עדיין משמעות להגדרת סרט כ"זר"?

כאן "אוכלי סרטים" – הפודקאסט על קולנוע, פילוסופיה ומה שביניהם. בכל פעם נבחר סרט שהיינו מתים לראות על המסך הגדול או נושא שמלווה את עולם הקולנוע, ונאכל אותו כאן ב-TimeOut וכמובן גם בפודקאסט.

רצינו להמליץ על סרטים זרים. נשמע קל לא? אבל משום מה עלתה בנו עוינות למושג הזה. היחס לקולנוע שאינו דובר אנגלית כסרט "זר", הגדרה אמריקאית בסיסית, הדליקה אצלנו את כל נורות ה-PC. הרי אפילו האוסקר שינו בשנה שעברה את הכותרת של "פרס הסרט הזר" ל"פרס הסרט הבינלאומי", ובכל מקרה, כמות הסרטים בשפות שאינן אנגלית גבוהה בהרבה (בוליווד לבדה עוקפת את ארה"ב בסיבוב). ועדיין – המושג "סרט זר" מעורר בנו קונוטציה מאוד ספציפית.

מבחינה היסטורית, תעשיית הקולנוע האמריקאית ביססה את עצמה בתור "ה-קולנוע", לא רק כי התעשייה הראשונה יצאה ממנה, אלא גם כי לאורך המחצית השניה של המאה ה-20 הייצוא התרבותי הגדול ביותר של ארה"ב (מבחינת ההשפעה וסכומי הכסף) היה הקולנוע.

אז איך נותר לנו להתייחס לסרט הזר? כשאנחנו צופים ב"שבעה צעדים" נניח, האם הוא קודם כל סרט קוריאני או קודם כל סרט נקמה? אולי הוא קודם כל סרט של פארק צ'אן-ווק?

הסוגיה מתחדדת כשאנחנו נמצאים בעצמנו במדינה "זרה" שמייצרת קולנוע מעולה. האם סרט ישראלי הוא קודם כל שער לתרבות שלנו, או קודם כל סיפור? וכששרת התרבות לשעבר מחרימה סרט כי הוא לא לאומי לדעתה, בעוד שהוא קוטף פרסים בפסטיבלים בעולם, האם זה מקור לגאווה או לבושה?

מוזמנים להצטרף אלינו לפרק של השבוע, בו אנחנו צוללים לעומק הסוגיה בדיון שהפתיע גם אותנו, או לגשת ישר להמלצות שלנו על סרטים בינלאומיים שאהבנו במיוחד:

ההמלצה של ליעד היא סרטו הצ'יליאני של פאבלו נארין, "נרודה" (2016 ,Neruda) 

בצ'ילה של שנות ה-40, ממש אחרי המלחמה, מתחיל מרדף חתול ועכבר שונה מכל מה שראיתם על המסך עד כה. הנרדף: המשורר הצ'יליאני זוכה פרס הנובל פאבלו נרודה (לואיס גנקו), מצד אחד משורר קומוניסטי שמילותיו היוו השראה לדור שלם לצאת נגד השלטון הפשיסטי בצ'ילה, ומצד שני אדם מבוגר וחביב שלא בוחל במסיבות-תחפושות ובאהבה לחיים. הרודף: המפקח אוסקר פלוצ'ונאו (גאל גרסיה ברנאל האגדי) – איש חוק נאמן במשטר שלא יכול שלא להתאהב בשיריו של נרודה.

ההמלצה של ניתאי היא סרטם של אנייס ורדה ו-JR, ״אנשים ומקומות״ (Visages Villages 2017) 

הבמאית עצומת הנפש וקטנת הקומה אנייס ורדה לוקחת את אומן הרחוב המסתורי והחצוף JR למסע בין כפרים קטנים בצרפת, והם מנציחים את פני האנשים ש״אף אחד לא שומע״ בצילומי קיר ענקיים. הסיפורים של האנשים אותם הם פוגשים מרגשים ופיוטיים באופן שקשה לתאר. אבל מערכת היחסים בין השניים וההתנגדות של JR להוריד את משקפי השמש הן החשובות באמת. הן מה שמחבר בין האפיזודות בסרט, מזכירות לאנייס חבר ותיק כמו ג׳ים מוריסון ואף מניעות את סצנת השיא שמתרחשת בפתח ביתו של ז'אן-לוק גודאר. חוץ מזכייה בטורונטו, וונקובר, מועמדות לקאן, לאוסקר ולטקס פרסי סזאר, הוא זכה גם בפרס עוגן הזהב בפסטיבל חיפה ומגזין Time הציג אותו כאחד מעשרת הסרטים המובילים שלו בשנת 2017.

ההמלצה של ארנון היא סרטו של דני וילנב, "שרופים" (Incendies, 2010) 

לאחר שאִמם נפטרה, מקבלים ז'אן וסימון שני מכתבים מעורך-דינה. הם נדהמים לגלות שהמכתב הראשון מיועד לאח נוסף שלהם, והשני לאביהם, בעוד שהם היו בטוחים שאביהם נהרג לפני שנים ושאין להם עוד אח. מכאן מתגלגל סיפור מסע מסמר-שיער אל המזרח התיכון, שמלווה את שני התאומים במשימת חייהם לצד הבזקים מהעבר האפל של אִמם, עד שכולנו – הדמויות והצופים – מגלים יחד את האמת הבלתי-ניתנת-לתיאור. הסרט הזה, שדובר צרפתית וערבית ומבוסס על מחזהו של וג'די מועווד, הוא טרגדיה יוונית מודרנית שומטת-לסתות, אותה מספר וילנב בשפה קולנועית כמו שרק הוא יודע.

בסוף, סרט בינלאומי הוא שילוב של הדברים בעל כורחו, גם אם הוא לא מבקש להיות פלייר תיירות. כמעט כל סרט נעשה בקונטקסט תרבותי ספציפי, כך שהוא מספק לנו הצצה רלוונטית ל"ניסוח" של סיפור בניב קולנועי מקומי. סרט בינלאומי תמיד יזמן לעיניים המערביות שלנו חוויה קצת אחרת, כזו שמוציאה אותנו מעורנו ומהשפה הקולנועית שהתרגלנו. זה לא אומר שכל סרט זר הוא טוב או מאתגר בהכרח, אלא שהוא מספק חוויה בעלת רובד נוסף. רובד שאנחנו אוהבים לכנות – אנתרופולוגי.

"אוכלי סרטים" הפודקאסט על קולנוע, פילוסופיה ומה שביניהם, נולד בתקופת הקורונה. בתוך הוואקום שנוצר, הוא מספק את הדקות המתוקות שמתחילות ברגע שיוצאים מאולם הקולנוע, בהן חוויית הצפייה עוד טרייה, ואפשר לדבר על הסרט לתוך השעות הקטנות של הלילה. בכל פרק אנחנו מנתחים סרט שאנחנו אוהבים מזווית העשייה הקולנועית, התמוֹת הפילוסופיות שעולות ממנו, ההשפעה התרבותית שלו ועוד, בלי לשכוח לצחוק ובעיקר לייצר בית אמיתי לאוהבי קולנוע.

להאזנה לפרק לחצו כאן: