טעות אנוש: הטרנד החייזרי שמאתגר את חוקי המגדר והגוף
על מסלול תצוגות האופנה, ברשתות החברתיות, במוזיקה ובתרבות: מי הם הפוסט-אנושיים ואיזה שינוי הם רוצים להעביר אתכם?
אם עוד לא יצא לכם לבקר בפרופיל האינסטגרם של בעלי מותג האופנה Fecal Matter עכשיו זה הזמן. הזוג הקנדי רוז דלטון וסטיבן ראג' בהסקאראן עשו קריירה מתחושת הזרות שלהם. שיטוט בעמוד האינסטגרם שלהם מעלה אימג'ים מטרידים המציגים אותם בסט אינסופי של לוקים שלא מהעולם הזה, תרתי משמע. עדשות מגע המדמות אישוני ענק, איפור המשלב מוטיבים גותיים, רומנטיים וחייזריים, מלבושים אקצסנטריים עם קריצה לעולם הבדס"מ. בכמה מהתמונות את גופם של השניים מעטרות אפילו פציעות מדומות או ציורים משכנעים להבהיל של חלקיהם הפנימיים.
כיאה ליוצאי דור ה-Y, השניים התחילו לפרסם תמונות של עצמם באינסטגרם ובמקביל פנו לייצור פריטי לבוש ואיבזרים המזוהים עם הקו האסתטי שגיבשו. לפני שנה נערכה בלונדון תצוגת האופנה הראשונה שלהם. על המסלול צעדו גופים מבעיתים, כשגולת הכותרת היו נעליים מיוחדות שהושקו שם והפכו מאז לסנסציה: מגפי עקב גבוהות עשויות סיליקון, המדמות במדויק את כף הרגלה של הנועלת או הנועל ומשוות להם מראה מעוות ועוכר שלווה.
פיקל מאטר אינם היחידים שעוסקים בגופים חריגים ובהטלת מורא באמצעות אופנה ועיצוב. האינסטגרם עמוס חשבונות ביזאריים, בראשם Salvia, נערה בריטית בת 18, Hngry ו-MLMA. בסצנה המקומית אפשר למצוא את 0rgal, אור גל המגדיר עצמו כ-Alien Boy ואת המעצבת הצעירה נוי מוניס. גל מעלה לרשת אימג'ים מרוטשים בהם הוא מופיע בלוקים לא טבעיים וחייזריים, ומוניס הציגה בתצוגת הבוגרים של שנקר את הקולקציה Exceeding Expectations שכללה מראות עתידניים.
״אני רואה את זה כדרך לצעוק משהו לעולם״ מסבירה מוניס. ״זו פרובוקציה שמטרתה להתבלט בנוף כיצור אוטופי. הייתי רוצה שיותר אנשים יאמצו את הביזאריות. ביטוי עצמי גבוה וטוטאלי הוא מאוד מעצים, גם אם זה אומר ללבוש דמות אחרת מהיום יום שלך. שינויים גדולים מתחוללים כשהולכים עד הסוף". לדבריה של מוניס עולם האופנה מגלה עניין מחודש באסתטיקה עתידנית ומשונה, לא אנושית.
"כולם נראים היום אותו הדבר", מוסיף גל, "כיף לראות פתאום משהו שונה. זה גורם לך לעצור ולהתבונן, לחשוב. אני רוצה לגרום לאנשים לעשות מה שבא להם. לא לתת לאחרים לדכא אותם. זה לא אומר שחייבים להפוך לחייזרים, אבל כן להיות מי שהם באמת, גם אם בדברים הקטנים. המראה החייזרי מאפשר לשחק. כל אחד יכול ליצור לעצמו דמות אליה הוא רוצה להפוך ודרכה לדבר על תחומי העניין שלו".
ההיקסמות של עולם האופנה מהחריג והמוזר באה לידי ביטוי בין היתר בטקס המט גאלה האחרון, בו התמה האופנתית הנבחרת לשנת 2019 הייתה קאמפ. ג'ארד לטו אחז בהדמיה של ראשו מתחת לזרוע ועזרא מילר התפאר בלא פחות משבע עיניים אמינות להבהיל.
״אמנים לכל אורך ההיסטוריה נגעו בתחום הזה של body modification – יצירת עיוותים במכוון או נסיון לשנות את הגוף האנושי כך שידמה זנים אחרים.״ מסביר רון קאהן, מנהל קריאייטיבי בקבוצת רנואר. ״אני חושב שכיום אנחנו פשוט כל כך מופגזים בדימויי c.g.i (אימג׳ים יצירי מחשב, מ"צ), שזה כמעט בלתי נמנע שיוצרים ינסו לדמות את המראות הללו גם במציאות. אסתטיקה חוצנית מככבת בתרבות המנגה באסיה, וגם בקולנוע אנחנו נחשפים לדמויות בעלות פיזיולוגיה שונה, רק שכיום בשל ההתפתחות הטכנולוגית הן לא דמויות מונפשות, אלא שחקנים שמטופלים בטכנולוגיות פוסט מתקדמות. העין שלנו כל כך רגילה לדימויים שעברו ריטוש, שיפור ושיפצ'ור שאין פלא שיש אנשים שמייצרים לעצמם גוף חדש".
גם חוקר התרבות שחר אטואן סבור שזו אינה הפעם הראשונה בה דימויים כאלה חודרים אל המיינסטרים. "מרלין מנסון, ביורק, הקולקציה האטלנטית של אלכסנדר מקווין או הסרט קרימאסטר של מת'יו בארני. מדובר בתרבות שלמה שמרקדת על התפר שבין גועל להיקסמות ממנה. חייזרים, גותיקה אפוקליפטית, לא יודעים איפה הגוף מתחיל והבד נגמר. בעולם האופנה מכוער הוא הבון טון – כל מה שגרוטסקי ועל אנושי מועלה על נס".
אנושי לא עוד
ומה בין אופנה לזהות? נראה שבמקרה של הזוג מפיקל מאטר הביטוי החיצוני-חייזרי שלהם מבטא מרד במגבלות האנושות כפי שאנחנו מכירים אותה. דלטון ובהסקאראן חיים את האמנות שלהם הלכה למעשה. בראיון שערכו במגזין ווג הם סיפרו שמגדר לא משחק תפקיד במערכת היחסים שלהם. בהסקאראן מעדיף שיפנו אליו בתואר הערטילאי mx ומגדיר עצמו כנון-בינארי טראנס-אנושי. ברפרטואר של המותג קיימת הפקת אופנה המוקדשת כולה לצילומים שלו עם בטן הריונית, ואילו דלטון תועדה מספר פעמים בעירום מלא, כאשר בין רגליה שטח חלק ונטול גניטליה. בצילומים נועזים יותר, השניים עומדים מעל מה שנראה כמו גופותיהם חסרות החיים שלהם עצמם, בגלגול אחר בו התלבשו כמו שני אנשים נורמטיביים.
אין מדובר רק בהשלכת החציצות המגדריות, אלא בפירוק כללי הגוף האנושי, מעין דה-קונסטרוקציה של הדברים שנחשבים אנושיים וטבעיים, או במילים אחרות פוסט-אנושיות. "השיח הפוסט-אנושי שואף לקחת את האדם מעבר לגבולותיו ולהעניק לו דרגות חופש", מסבירה ד"ר כרמל וייסמן, חוקרת תרבות דיגיטלית באוניברסיטת תל אביב. "הרעיון הוא לא לשים את עצמך בשום קופסא, להתעלות על עצמנו ולהיות יותר ממה שאנחנו. בעזרת טכנולוגיה אדם יכול ללוש את עצמו לכדי דבר אחר. זו גישה אינדיבידואליסטית של לתת את כל הכוח ליחיד ולא להפריע לו במשימה של פריצת גבולותיו, במיוחד כאלה שנחשבים טבעיים כמו גוף ומוות. הניסיון לשבור את כל סוגי החיץ מיצר זהות נוספת, זרה עוד יותר – החייזר".
וייסמן מציעה גישה מעט אחרת לבחון באמצעותה את הכמיהה של יוצרים צעירים לצאת מהגבולות של עצמם, אותה היא מכנה פוסט-הומניזם. "פוסט-הומניזם מעודד גמישות ומשחקיות בתפיסה ולא שולח אותנו לפעולה כלשהי. אני חושבת שזה מאוד מסוכן לנסות "להקריס" לגמרי קטגוריות כגון מגדר רק מפני שהן נתפסות כדיכוטומיות. זה עשוי להיות דכאני והרסני דווקא בגלל שהיחסים ביניהן יותר מורכבים ולכן עלינו להישאר עם השאלות הפתוחות, לשהות עם הסתירות הללו, להכיר במורכבות. אין באמת חיים בלי קטגוריות כלשהן. כן אפשר ואף רצוי לשחק איתן אבל מי שינסה לבטל אותן לחלוטין יגדע את הענף עליו החיים יושבים".