אור בין האוקיינוסים: מלודרמה מכנית ונטולת לחלוחיות

מתישהו מישהו החליט שבמלודרמה חייבת להיות סיטואציה שבה הגיבור דוחה את ההחלטה הגורלית לרגע האחרון, ואז הוא חייב לרוץ כדי להספיק להגיע למטוס/רכבת/אונייה לפני שיהיה מאוחר מדי. ומשהוחלט שככה זה צריך להיות, היוצרים לא טורחים להצדיק את הקטע הזה של הרגע האחרון ופשוט זורקים אותו לעלילה. דרק סיאנפרנס כתב וביים שני סרטים מצוינים – "בלו ולנטיין" ו"המקום בתוך היער" – לפני שהוזמן לעבד למסך את רב המכר מאת מ"ל סטדמן שסחט אלפי דמעות, ומתברר שהמשימה לא התאימה לכישוריו.

למרות הכוכבים המפתים והנופים הדרמטיים, מאום מהעוצמה הרגשית המטלטלת של סרטיו הקודמים לא הגיעה ל"אור בין האוקיינוסים", שנחווה כעלעול בפוטו רומן יוקרתי שדפיו עברו למינציה. הסרט דווקא מתחיל באופן מבטיח. טום (מייקל פאסבנדר) שרד את מלחמת העולם הראשונה ונשכר להיות השומר של מגדלור על אי קטן ומרוחק מול חופי אוסטרליה. הצבעים והרעשים שהוא חווה שם בימיו הראשונים מכניסים אותנו לאווירה של בידוד פילוסופי. אבל אז איזבל (אליסיה ויקנדר) פולשת לחייו של הגבר המסוגר ומציפה אותם אור.

סיאנפרנס מצלם את סצנת החיזור שלהם מאחורי גבם, מעמדה של מציצן, ונראה שזאת החלטת הבימוי הקולעת האחרונה שעשה. אחרי נישואיהם הסרט עוטה חזות רומנטית/פסטורלית של וידיאו חתונה – כולל נשיקה בשקיעה – ולכן כשהטרגדיה חודרת לסיפור היא נחווית כמלודרמה זולה. הפסקול הדביק והשתלטני של אלכסנדר דספלה, בדרך כלל מלחין מצוין, חודר לכל רגע אינטימי ותורם את חלקו לכישלון הדרמה.

בחלוף ימי הרומנטיקה, תשוקתה העזה של איזבל לתינוק בשילוב עם צירוף מקרים נוסח הרומנים האנגליים הסוערים של המאה ה־19, גורמים לבני הזוג לעשות מעשה מורכב מבחינה מוסרית. כשלסיפור מצטרפת אלמנה דואבת (רייצ'ל וייס) המורכבות אמורה להעמיק, אך הדרמה מונעת על ידי מוטיבים עלילתיים משומשים וצפויים, בהם מכתב חשוב שהסרט אינו מספק סיבה שתצדיק מדוע איזבל קוראת אותו מתי שהיא קוראת אותו ולא שעתיים או יומיים קודם לכן. בהתאם לכך השחקנים נדרשים להתנהג כדמויות ייצוגיות ולא כבני אדם, ולכן אף שהם מזילים נהרות של דמעות, הם אינם מצליחים להכניס חיים בסרט שככל שעלילתו סוערת יותר הוא נעשה משעמם יותר.