רגע לפני סוף העונה, אטלנטה יצאה לצוד סנייפ, אבל מצאה אהבה

פרק 7: Snipe Hunt ("ציד סנייפ")

*הריקאפ שלפניכם כולל ספויילרים לפרק השביעי מהעונה הרביעית של אטלנטה, כמו גם לפרקים שלפניו. אם זה מסוג הדברים שמפריעים לכם אתם יכולים לצוד סנייפ*

בתחילת הריקאפ על הפרק הקודם ציינתי שהעונה אנחנו מקבלים שני סוגים שונים של פרקים: פרקים עמוסים ומלאי צבע, ופרקים קטנים המבוססים על סיפור בודד. הפרק השביעי הוא בהחלט מהסוג השני: 24 שעות של קמפינג משפחתי שסוף סוף טיפלו בשאלה שריחפה מהפרק הראשון – מה יהיה עם מערכת היחסים של ארן, ונסה ולוטי. כן, שלא תטעו, הפרק הזה היה על המפגש בין ארן עם לוטי לא פחות מאשר זה עם ונסה. וזה היה פרק מתוק שהרגיש כמו דרמה משפחתית קטנה, כמעט נטול רגעים לא מציאותיים (אוקי, חוץ מאחד), ולכל הפחות, זה נראה כמו אריזה יפה וסוף שמח לקו העלילתי של האם-ונסה-וארן-יהיו-ביחד.

הפרק הזה הוא שבירה משמעותית של הסגנון של הסדרה, ולכן גם הריקאפ יהיה שונה – אם לרוב הדרך הכי טובה כדי להבין את הכוונות של גלובר הייתה לפרק כל סצינה, על ההקשרים והרפרנסים שלה, הפעם אנחנו מקבלים פרק איטי בו אומרים הרבה יותר עם הרבה פחות. כך שהדרך הכי טובה לעבד אותו תהיה מבט רחב יותר על מערכת היחסים של ארן עם ונסה לאורך הסדרה. רוצה לומר – רוב הפרקים של אטלנטה מקודדים תרבותית, בעוד שהפרק הזה מקודד רגשית, אז לא ננתח אותו רק עם הראש, אלא גם עם הלב.

ולאטלנטה יש חתיכת לב. קל לשכוח את זה בין כל הדיונים על ההשפעות המתמשכות של גזענות, אבל לצד הסיפור על עלייתו לגדולה (ואולי נפילתו?) של אלפרד, הסיפור הכי עקבי הוא מערכת היחסים הזו בין ארן, אפרו-אמריקאי שאפתן שעדיין רוצה להיות נוכח בחיי ביתו, לבייבי מאמא שלו ואן, שבעיקר רוצה להיות יותר מרק עוד בייבי מאמא. פתחנו איתם את הסדרה, ורק ראוי שרגע לפני הסיום נקבל פרק שאורז יפה את סיפורם, מציג את התפתחות הדמויות ונותן לנו קלואוז'ר, לפחות לפן הזה של הסדרה, ולפחות בינתיים (מי יודע, אולי בפרק האחרון נגלה שהכל היה חלום של אנדרה 3000).

עוד מהפתיחה ברור שלא מדובר בפרק רגיל: קודם כל, יחס התמונה צר יותר מהרגיל – 3:2 של סרט קלאסי במקום הסטנדרט של 16:9, טלוויזיית HD – ולצד הצילום הרך נוצרת תחושה אינטימית, ואף נוסטלגית מעט. שנית, אין כותרות פתיחה. במקום זה, שקופית שחורה עם הכיתוב "FX Presents" מופיעה לצלילי הציפורים. זה, אגב, הפרק השני בו אין לנו שום כותרות פתיחה, וכבר קראתי טוקבקיסט שכתב שזה בגלל שאנחנו בתהליך פרידה מאטלנטה – מטאפורי ופיזי. אני לא יודע אם זה נכון, אבל זה בהחלט בולט בהיעדרו.

הפרק נפתח (וגם מסתיים, אבל עוד על זה אחר כך) עם הקול הכי חמים ורומנטי – זה של זמרת הארנ'בי הבריטית שאדיי (A), והשיר "Your Love Is King". על רקע תנועת העצים, השיר מתנגן באופן חוץ-דיאגטי (כלומר, מחוץ להתרחשות על המסך, באופן שרק הצופה שומע), ואז עובר לפנים-דיאגטי ברגע שאנחנו נכנסים לרכב של ארן, בזמן שהוא ו-ונסה מאזינים לשיר מהרדיו. יש מתח באוויר, אפילו קרירות מסוימת – ניגוד מוחלט לשיר שמצהיר אהבה חסרת גבולות – והסאבטקסט נשפך מבין המילים. "אני חושבת שאולי אנחנו צריכים להאט קצת", אומרת ואן. "לא", עונה לה ארן, "אני חושב שאנחנו בטוב".

אנחנו ממשיכים לראות את הנסיעה מנקודת מבט נמוכה, מהמושב האחורי. ומי שיושבת שם, כפי שנגלה בעוד רגע, זו לוטי, שחוגגת את יום הולדתה השישי. "משפחה יפהפייה", אומר להם הבחור שממנו ארן שכר את שטח הקמפינג, ונועץ מבלי לדעת חץ בליבו של ארן. הרי המשפחה הזו מפורקת, או בעצם מעולם לא באמת הורכבה. בשום שלב בסדרה לא קיבלנו הסבר ברור בנוגע להיסטוריה של ונסה וארן או על איך בדיוק האי-זוגיות הזו פועלת. לפעמים הם היו ביחד, לפעמים הם יצאו עם אחרים, לפעמים שכבנו, לפעמים התנתקו. אי שם בעונה השנייה, בפרק "Helen" (ההוא עם החג הגרמני), ונסה רצתה לבסס את מערכת היחסים, אבל ארן לא ידע מה הוא רוצה. בעונה השלישית התחלנו לקבל רמזים שעכשיו המצב הפוך.

עם ההגעה לשטח הקמפינג, ארן שולף את אוהל ה-12 שלו. זה, כמו שונסה מציינת, ממש גדול מדי. אבל ארן הוא כבר לא אותו בחור שראינו בפרק השני של הסדרה, מקושש כסף כדי לקחת את ונסה לדייט במסעדה, אלא אדם שנכנס לחנות קמפינג ומבקש את האוהל הכי יקר שיש להם, עם חדרים ומרפסת, אבל מבלי לחשוב על מה הם באמת צריכים. בזמן שההורים בונים את האוהל הגדול מדי, ילדת יום ההולדת הולכת להביט באגם, מביטה למעמקי היער והרחשים שנשמעים משם. זה רגע מרמז אימה, ובראשית הפרק באמת חשבתי שלשם זה הולך. משפחה שחורה מבקרת ביער לבדה, פוגשים רדנק בודד בדרך, ילדה קטנה מתרחקת ושומעת רחש קטן מהיער. חוץ מזה, אתם בטח זוכרים מה קורה לגיבורי אטלנטה כשהם נכנסים אל בין העצים, נכון?

אבל האימה המרומזת הזו, שמרחפת באוויר גם בהמשך הפרק, היא יותר התגלמות האימה שארן מרגיש לקראת השיחה שבתכלס, בגללה הוא ארגן את יום ההולדת הזה – בלי טלפונים, בלי אף בן אנוש אחר בסביבה, לבדם בטבע אחרי נסיעה לצלילי שאדיי. ההזדמנות המושלמת לשכנע את ואן להצטרף אליו למעבר ללוס אנג'לס. בפרק השני של העונה ראינו את ארן מדבר על החשש שלו מהשיחה הזה, ואז מוציא את העצבים על הנאצית מנמל התעופה שמנעה ממנו את הנסיעה המשפחתית הקודמת. מתישהו בין הפרק ההוא לפרק הזה, הוא הספיק לספר לונסה על המעבר לאל.אי, והציע לה לבוא איתו עם לוטי – אבל היא דחתה את התשובה שלה. הטיול הזה, כך נראה, הוא התירוץ של ארן להוציא ממנה את התשובה.

יצא לו עקום. לא רק האופן בו הוא מפיל את השאלה על אל.איי עוד בזמן הרכבת האוהל, אלא גם האוהל עצמו. דימוי לא רע למערכת היחסים של השניים. לוטי דווקא מרגישה שם בבית (טוב, היא מבית שבור), אבל לא ממש מפנה מקום לאביה. "הוא יכול לישון בחוץ", אומרת הילדה. זה באמת הפחד הגדול ביותר של ארן, וגם בהמשך הפרק הוא יביט בונסה מתפקדת כאמא, בעוד שהוא נשאר בחוץ. בטיול שהשלושה יוצאים אליו, למשל, ארן מרגיש כיחידה מנותקת מונסה ולוטי, שמחזיקות ידיים ומסרבות לחצות איתו את זרם המים החזק למרות שהוא ממש חושב שהם יכולים לעבור. הוא בעצם מתכוון לדבר על מערכת היחסים שלהם, אבל עוד מוקדם מדי לגשת לנושא שארן רוצה לדבר עליו באמת.

https://www.youtube.com/watch?v=xHX2i1704dU

הם עוצרים לפיקניק ליד מבנה נטוש (שמיד נדבר גם עליו) וצמד ההורים מביטים בדאגה מסוימת לילדה המשועממת שלהם. "אתה יודע איך היא כשהיא במצבי הרוח שלה", אומרת ונסה. מה אתם רוצים? לקחתם לה את הטאבלט. ברור שהיא לא נהנית מיום ההולדת שלה. חוץ מזה, בשלב הזה מתחיל להיות ברור שלוטי מרגיש את המתח שבין ההורים שלה, כפי שאפשר להבין מהיחס (או היעדר היחס) לנסיונות של ארן להתקרב אליה. היא גם חכמה יותר מכפי שהיא נראית, שומעת ורואה הכל, גם כשזה לא נראה. זוכרים את השוט מהנסיעה שהציג את הויכוח של הזוג מנקודת המבט שלה? דמיינו אותו לכל אורך הפרק. גם כשהיא מדלגת בשדה ומנסה לתפוס מי יודע איזה חיה.

ונסה, שבניגוד לארן יודעת איך לעודד את הילדה שלה, מבטיחה לה שעוד מהם הם יוצאים לדוג דגים ואחר כך הם יוצאים לצוד סנייפ (B) – חיה נדירה מאוד, כמעט נכחדת, שיוצאת רק בלילה. היא ממש ארוכה בטירוף, יש לה עיניים אדומות ורק המגניבים והחכמים ביותר תופסים אותה. "א… את מותחת את הבת שלנו?", שואל ארן המופתע, שמבין שאין דבר כזה סנייפ. בעיני ונסה, מדובר בסך הכל בטקס חניכה שהיא עצמה עברה בצופים (מה שמסביר למה היא מסתדרת בטבע יותר מארן), אבל עבורו זה נשמע כמו אקט קצת אכזרי, וגם קצת כמו כינוי ללינץ'. האם זו עקיצה על המבט התמידי על השפעות הגזענות של אטלנטה? אולי עקיצה על אנשים כמוני שמנתחים כל דבר? לי זה נראה בעיקר בדיחה סתמית.

בזמן שההורים מתדיינים על למתוח את הילדה או לא, לוטי מטיילת בתוך המבנה הנטוש, שאחרי חפירה אינטרנטית קלה גיליתי שהוא נקרא New Manchester Mill – לוקיישן טיול וצילום די פופולרי בסביבת אטלנטה (אולי תזהו אותו מכמה סצינות בסדרת סרטי "משחקי הרעב"), בניין מרשים בן 5 קומות מהמאה ה-19 שתפקד כמפעל טקסטיל (ונבנה על ידי עבדים. ברור שעבדים), ובימי מלחמת האזרחים ייצר מדים לצבא הקונפדרציה, עד שנשרף על ידי חיילי הצפון. ועכשיו ילדה אפרו-אמריקאית משחקת בין ההריסות, מחפשת חיות לצוד. כשהיא תופסת בסוף קרפדה, היא מפריעה לשיחה של הוריה. ונסה הולכת מיד לטפל במצב, אבל המצלמה שמה את הפוקוס על ארן, שלא ממש יודע מה לעשות עם עצמו.

בדרך לדיג, אנחנו מקבלים שוט הפוך – ונסה מביטה בארן מקשקש סיפור מצחיק ללוטי, עניה בוחנות את מערכת היחסים המתאוששת. גם הדיג מצולם מזווית מבטה של לוטי, מה ששם את המרכז הרגשי של הסצינה על הילדה שתקועה באותה הסירה בין שני הוריה הפרודים. "הלוואי שסבא וסבתא היו כאן", אומרת הילדה בעצבות. ארן, שוב פעם, לא ממש יודע איך להגיב. "כן, זה הגיוני", הוא אומר, ומבטיח שינסו לפגוש אותם בסופ"ש. "אני חושב שזה די מגניב שכולנו ביחד", הוא מנסה לעודד, אבל רק מוריד. "גם זה מיוחד, לא קורה כל הזמן". אני בטוח שכל צופה עם הורים גרושים הרגיש את הסירה הזו מתנענעת קצת יותר מדי חזק.

הם כמובן לא הצליחו לתפוס שום דגים, כפי שאפשר לראות מהנקניקיות שמעל המדורה. גם ככה היחידה שתופסת פה הכל זו לוטי. ארן שוב מנסה לדבר על אל.אייי, אבל הילדה שוב מפריעה להם כי עכשיו היא רוצה לתפוס סנייפ. הירח יצא וזה בול הזמן לתפוס את החיה הלא קיימת. ונסה מנסה להתחמק, אבל לכו תשברו את הלב של ילדה עצובה ביום הולדתה השישי. ונסה מדריכה את הפראיירית לציד המסורתי, נותנת לה ציפה ומרשמלו, מסבירה לה איך לתפוס את הסנייפ (בעיקרון: לחכות שהחיה תיכנס למלכודת ולהכות אותה. די אלים, מאוד אטלנטה) ואז הולכת למחנה שנמצא כמה מטרים משם. סוף סוף יהיה להם קצת זמן לדבר.

ארן לא ממש יודע איך להתחיל, אבל ונסה מרגישה לא בנח כי היא רואה את המאמץ המוגזם של ארן ליצירת יום ההולדת המושלם בטבע בתור אקט מניפולטיבי שנועד ללכוד אותם ביחד כדי לדבר. היא אולי צודקת במידת מה, אבל אני לא חושב שזה בהכרח מניפולציה רעה. זו פשוט הדרך של ארן לעשות דברים. הוא תמיד מגזים, לוקח את המחווה רחוק מדי – זוכרים מה הוא עשה לנאצית כרטיסים? – כך שמבחינתו, לשכור שטח קמפינג ענק, לדאוג לפיקניק, סירה ואוהל של 12 איש, זו פשוט הדרך שלו להראות אהבה. כי בלהגיד אותה הוא בבירור די גרוע.

"מה כל כך נהדר באטלנטה שאת לא רוצה לעזוב?", הוא שואל, אבל זה לא על אטלנטה, אלא עליהם. ונסה פשוט חוששת שארן לא רוצה להיות איתן, אלא רק רוצה לא להיות לבד. ושוב פעם, השיחה נקטעת כשלוטי תופסת חיה, רק שהפעם היא בכלל לא היתה אמורה לתפוס. אז מה לעזאזל היא תפסה? ישנם כ-26 מינים שונים של נחשים בפארק בו הם נמצאים (כן, בדקתי. כן, אני אדם משוגע), ואף אחד מהם היא לא אופציה טובה. ונסה מנהלת את המשבר במהירות, וארן הולך לבדוק מה מתחבא בציפה כסוג של מבחן אומץ עצמי. השד-נחש-דרקון שיוצא משם עושה קול כל כך מפחיד עד שלא פלא שארן נופל בבהלה אחורה. לפחות עכשיו כל המשפחה מתאחדת ברגע משבר.

בחזרה במחנה, ערימת סמור'ס (ממתק קמפינג אמריקאי קלאסי המורכב מצמד ביסקוויטים ומרשמלו נמס) מתפקדת בתור עוגת יום הולדת עצובה, והילדה העצובה לא פחות עומדת לכבות את הנר. זוג ההורים מתחיל לשיר לה את שיר יום ההולדת של סטיבי וונדר (C), אבל הילדה ממהרת להשתיק אותם. "בלי שירה, בבקשה". היא עוצמת עיניים, מביעה משאלה ונושפת. היא מניחה את ראשה על ידיה, ומביטה בנר הכבוי. תראו לי אדם אחד שלא יחושב שהמשאלה שלה היתה קשורה למשפחה המפורקת. וכמו שלמדנו עם הסנייפ שתפסה הילדה, כשהירח עולה גם הבלתי אפשרי יכול להתגשם.

המערכה השלישית של הפרק מתרחשת כולה בין 12 החדרים הלא קיימים של ביתם הרעוע. בדיוק כמו שונסה חזתה, ארן רועד מקור. ונסה מזמינה אותו להצטרף אליהם מתחת לשמיכה שלהם, וארן מנצל את הרגע האינטימי הבודד כדי להמשיך את השיחה מקודם. אני לא מתכנן לפרט את כל השיחה, למרות שהיא כתובה נהדר ומלאה בשינויי כיוון מעניינים – פשוט כי זו שיחה שעדיף להרגיש מאשר לנתח. אבל כן יש כמה נקודות בה שראויות למבט מעמיק יותר. אפשר, למשל, לשים לב להעמדה (או בעצם, השכבה) של שלושת השחקנים. כשארן מצטרף מתחת לשמיכה הוא נשכב בצד השני, מעבר ללוטי – הדבר היחיד שעדיין חיבר בינהם כל השנים האלה.

"היא מדהימה. היא ההתגלמות הפיזית של מה שקורה כשאנחנו ביחד", אומר עליה ומעליה ארן. אני לא אתפלא אם לוטי, אגב, היתה ערה כל הזמן הזה ורק העמידה פנים. אבל זה לא רק על לוטי, זה על הכל. בפעם הראשונה בסדרה, וכנראה אי פעם, ארן אומר לונסה בבירור שהוא רוצה משפחה. והוא גם סוף סוף אומר לה שהוא אוהב אותה. קשה לזכור, אבל זה רפרנס לסצינה הראשונה בה ראינו את ונסה וארן ביחד, אי שם בראשית הפרק הראשון. אז הם התמזמזו כשונסה ביקשה מארן להגיד "אני אוהב אותך", וארן צוחק. "למה צחקת?", היא שאלה. "כי את תמיד שואלת אם אני אוהב אותך, ואני כזה 'ברור'".

בחזרה באוהל, ונסה עונה להצהרת האהבה באמירה קצת כואבת, וקצת מרירה: "אני לא יכולה פשוט לארוז את החיים שלי רק כי אתה אוהב אותי בתור אמא של לוטי". גם המשפט הזה מתייחס לדברים שראינו בעבר בסדרה, ובאופן נקודתי בפרק עם החג הגרמני. אז ונסה סיפרה איך היא שונאת שמגדירים אותה רק דרך האימהות שלה, וכאן אנחנו רואים שהתסכול הזה טיפטף גם להגדרת הבייבי מאמא של ארן. עכשיו, אחרי ארבע עונות של התפתחות הדמות שלה (אם כי במעט פרקים), ואחרי מסע החיפוש העצמי שעברה באירופה – היא סוף סוף יכולה להגיד לו בפה מלא שזה לא מספיק לה.

רק ברגע שונסה מצליחה לבטא את עצמה, ההעמדה משתנה – ארן קם, עוקף את המחסום של לוטי כדי להראות עד כמה היא לא מגדירה את איך שהוא רואה את ונסה, ואז אומר את זה בפה מלא. עכשיו זה לא רק הצהרת אהבה, אלא גם הדגמה. ארן מפרט בדיוק מה הוא מרגיש כלפי ונסה בנאום שכל אישה היתה רוצה לזכות לו. הוא כן, פגיע, חשוף וישיר. לראשונה בפרק, ולמעשה לראשונה מזה תקופה, החומה של ונסה מתחילה ליפול. "זה קצת התלהבות-קניה, אבל אני מבינה מה אתה אומר", היא שוברת את הקרח עם קריצה לנטייתו של קניה ווסט להיכנס לרנטים מלאי תשוקה מוגזמת. בשבועות האחרונים ראינו איך התשוקה הזו יכולה להוביל גם לדברים נוראיים, אבל הלב של ארן במקום הנכון (וגם, הוא לא אנטישמי).

"אני רוצה לעשות את זה איתך", הוא אומר לה על המעבר לאל.איי, ומתכוון לכל מילה. בזמן שזוג האוהבים מתכסה ביחד – הפעם ארן צמד לונסה – הילדה שלהם מאחורה, ראשה זז לאורך כל השיחה. ילדים הרבה יותר חדי אבחנה מאשר שמבוגרים נותנים להם קרדיט. "אני אוהבת אותך גם", עונה לו לבסוף ונסה. "אני יודע", מגיב ארן כאילו היה האן סולו, אבל הפעם זה לא סתם עוד "ברור". אלא זה היה ברור. "גם אני" הוא ממשיך בזמן שמצלמה סוף סוף, לראשונה בכל הסצינה הזו, מצלמת בבירור את שלושת המשתתפים. הם ביחד עכשיו. לילה טוב משפחה.

https://www.youtube.com/watch?v=HIEj8SujgDU

לאורך כל אטלנטה, שינה היתה מוטיב די מוביל. אם הייתי מתחיל כאן רשימה של כל הרגעים בהם ראינו את ארן מניח ראש לרגע באיזה פינה, היינו נתקעים כאן יותר זמן מציד סנייפ. השינה שלו תמיד חטופה, חסרת מנוח, מלאה בחלומות על ידיים מהאגם, על כסף, על הצלחה, על נקמה ולאחרונה, גם על ונסה. אבל בלילה הזה, באוהל ה-12 הקפוא, במעמקי השמורה ששכר מבלי לדעת כלום על קמפינג – הוא ישן טוב. "החלקנו קצת", אומר ארן כשהם מתעוררים בבוקר מפוזרים ברחבי האוהל. כן, לקח להם זמן למצוא את הבית שלהם, אבל דווקא באוהל העקום ההוא הם סוף סוף התייצבו.

הבוקר מביא איתו את הגשם, והמשפחה ממהרת להשאיר את האוהל העקום (או הבית השבור) מאחור, ולתת למבול לקחת את הכל. הדרך בה הם חוזרים היא אותה הדרך בה הגיעו, אבל הם כבר לא אותם אנשים. הם יחידה אחת עכשיו. שיר הסיום, שוב של שאדיי, מתחיל להתנגן באופן חוץ-דיאגטי, משקף את הסצינה הראשונה. רק שעכשיו כשאנחנו נכנסים איתם לאוטו, אין שום רדיו. הסאונד נשאר חוץ-דיאגטי, ואנחנו שוב רואים את הזוג מאחורה, מנקודת מבטה של לוטי. הם קרובים יותר, צוחקים, והמוזיקה החמימה לצד הטיפות הקרות הופכות את האוטו לבועה משפחתית חמימה. השוט האחרון משתהה סוף סוף על פניה של לוטי, שלראשונה מאז הסנייפ נראית מתעניינת בהוריה. אין ספק שהיא מבינה בדיוק מה קרה פה הלילה. עם חיוך קטן היא אומרת הכל – המשאלה שלה התגשמה.

אבל רגע, נשארה עוד שאלה אחת אחרונה – מה זה לעזאזל הסנייפ? לא, לא אכפת לי איזה חיה לוטי תפסה, דברים מוזרים מזה כבר התרחשו באטלנטה. השאלה האמיתית היא  מה משמעותו של הסנייפ, ואת מי הוא מייצג? התשובה הפשוטה היא שארן הוא הציד, ולמרות שהיצור החמקמק הידוע בשם ונסה ידעה על התוכנית לצוד אותה ולקחת ללוס אנג'לס, היא נפלה ברשת. ואולי זו היתה בכלל ונסה, שמהרגע הראשון בתכנית רצתה בדיוק את זה, היתה מי שהצליחה ללכוד את היצור הנכחד ארן כשהציגה לו עד כמה היא מסתדרת בלעדיו, וכמה בקלות לוטי תוכל לשכוח ממנו. אבל בפועל, התשובה הנכונה לדעתי היא ששוב לוטי היתה היחידה לתפוס את הסנייפ. וזו לא רק המשאלה – ההתנהגות שלה לאורך כל יום ההולדת היתה הסימן עבור שני ההורים שהילדה הזו צריכה בית יציב, אם רק תרצו לתת לה. והם נכנסו לתוך הציפה שלה, רק כדי להיתפס.

סוף דבר

על מה דונלד מהרהר: אהבה. הגיע הזמן, לא?

שיר הסיום: "Love Is Stronger Than Pride", שיר הנושא מתוך האלבום השלישי של שאדיי, 1988. בדרך כלל בחלק הזה אני מספר טיפה על אמן, ומפענח את ההקשר של השיר בפרק – אבל על שאדיי אפרט ברפרנסים, ממש כמה שורות למטה, וההקשר של השיר כל כך ברור ומיידי עד שכמעט ואין מה לפרק.

במקום זה, אתן למילותיה של שאדיי עצמה לדבר: "אני לא אעמיד פנים שאני מתכוונת להפסיק לחיות/ אני לא אעמיד פנים שאני טובה בלסלוח/ אבל אני לא יכולה לשנוא אותך/ למרות שניסיתי/ אני עדיין ממש ממש אוהבת אותך/ אהבה היא יותר חזקה מגאווה".

רפרנסים

(A). שאדיי: להקת סול בריטית שפרצה באמצע שנות ה-80 עם סאונד ייחודי, בהובלת הזמרת/דוגמנית/מעצבת אופנה ילידת ניגריה, שאדיי אבו. להקת שאדיי הורכבה מיוצאי להקת הסול הלטיני "פרייד", שהתייצבו מאחורי הזמרת כדי לספק את הסאונד החלקלק שמתאים לקול הקטיפה המהמם שלה, והליריקס הרומנטיים-מרירים. קחו לדוגמה את השיר הראשון שנוצר עבור הלהקה, "Smooth Operator", שנשען על מקצב אפרו-לטיני וסקסופון מיילל כדי לגולל סיפור על דון ז'ואן נכלולי שמסתובב ברחבי העולם, מרמה נשים ושובר להן את הלב.

הלהקה, אולי תופתעו לגלות, עדיין קיימת, אם כי הוציאו רק שישה אלבומים לאורך 40 שנות קיומם – האחרון מבינהם ב-2010 – אבל ההשפעה של הסאונד החם והספציפי של שאדיי ניכרת ברחבי כל העולם. ראפרים רבים הצהירו על אהבתם לשאדיי, חלקם מצטטים אותה (למשל, ראקים שאמר שהוא הסמות' אופרייטור), חלקם מסמפלים אותה (אם.אף דום אהב לעשות את זה המון) וחלקם מקעקעים אותה. למשל, דרייק, שמתהדר בשני פרצופים של שאדיי אבו שמקועקעים על גופו.

יתרה מכך, שאדיי השפיעו על מוזיקת הסול והארנ'בי המודרנית, החל מסגנון השירה הרך של אריקה באדו ועידן הניו-סול (מישהו אמר דיאנג'לו?) ועד לרכות המחוספסת של פרנק אושן. גם גלובר עצמו הושפע ממנה, כמובן. בהקשר של הפרק הנוכחי, חשוב לציין שעד היום שאדיי נחשבת לסוג של כוהנת אהבה, המוזיקה הרומנטית שגם ההורים של ארן וגם הוא עצמו ישימו כדי לחמם את האווירה. ברור למה ארן רוצה ששאדיי תתנגן ברכב, וברור עד כמה זה עוצמתי כשהיא מתנגנת בחוזר לאוזנינו בלבד. מה זה אהבה, אם לא שיר של שאדיי?

(B). ציד סנייפים: מתיחת קמפינג נפוצה בצפון אמריקה שהולכת פחות או יותר כך: מספרים לקורבן, לרוב חבר חדש בקבוצה, על חיה מסתורית בשם סנייפ שיוצאת רק בלילה, ומאתגרים אותו לתפוס אותה. האופן שבו נראית החיה משנה על פי אזור ולרוב כולל כל מה שהילד שמשקר מצליח להמציא באותו הרגע. לפעמים זה ארנב-סנאי, לפעמים נחש-דרקון. תמיד זה שקר מוחלט. לפעמים מציעים לקורבן לעשות קולות מוזרים כדי לקרוא לפתות את החיה, אבל תמיד משאירים אותו לבדו בטבע עד שהוא מבין שעבדו עליו, וחוזר למחנה.

המתיחה הזו היא שארית מעידן אחר – בראשית המאה ה-20 היא היתה טקס החניכה הכי פופולרי במחנות קיץ בארה"ב, ואפשר למצוא עדויות לקיומה גם ב-1840. ברחבי העולם אפשר למצוא גרסאות בעלות שם אחר למתיחה – בצרפת זה "לצוד את הדהו", בגרמניה צדים אלווטריטש, ובספרד הפראיירים מחכים כל הלילה לגמוסינוס. השם "סנייפ" לא בא יש מאין – הוא קרוי על שם ציפור הסנייפ, שנפוצה באזורים מסוימים בצפון אמריקה ונחשבת לאחת מהציפורים הכי קשים לציד. הצידים שכן הצליחה לפגוע בציפור התזזיתית הזו, אגב, זכו לכינוי סנייפר. כן, היא המקור למילה האנגלית לצלף.

(C). "Happy Birthday" של סטיבי וונדר: רגע לפני שהילדה משתיקה את ונסה וארן, הם מתחילים לשיר את פתיחת שיר יום ההולדת הכי מצליח, אבל בקרב קהל אפרו-אמריקאי – גרסתו של סטיבי וונדר לשיר יום הולדת. לא מדובר בקאבר לשיר הקלאסי, אלא בטקסט ולחן חדשים לחלוטין ממוחו המבריק של וונדר. או לפחות, הם היו חדשים ב-1980, כשיצא השיר.

הסיפור המעניין מאחורי השיר קצת מסביר למה הוא אהוב כל כך בקרב אפרו-אמריקאים – זה בעצם שיר יום הולדת לאדם אחד, מרטין לות'ר קינג. וונדר כתב את השיר במסגרת קמפיין ארוך שנים שקיים במטרה להפוך את יום הולדתו של קינג לחג לאומי. השיר, שהפך ללהיט גדול ברחבי העולם, הצליח לא רק לספק עוד אופציה לשירה סביב העוגה, אלא גם עזר לפופולריות הרעיון של יום לזכרו של קינג – שהפך לחג לאומי ב-1981, לא מעט בזכות השיר. יום הולדת שמח מר קינג.