"אטלנטה" היא הקומדיה הכי מוזרה שאתם לא מכירים

בשעת לילה מאוחרת מחוץ למועדון מזופת, ארן (דונלד גלובר) ובן דודו פייפר בוי (בריאן טיירי) נשענים על הרכב שלהם ומפטפטים. זה היה ערב די מחורבן שכלל מוזיקה רועשת מדי, בעל מועדון שמתחמק מלשלם וכדורסלן שמתרברב במכונית הבלתי נראית שלו. אבל הערב נרגע ועכשיו הם רק מדברים על המאנץ' הלילי שהם רוצים. מבלי שהמצלמה זזה מהעמדה הנינוחה שלה, ויכוח מיותר ברקע מושך את תשומת לבם. יריות נשמעות, והמון האנשים שמחוץ למועדון רץ לעבר המכוניות כדי לחסות במקום מבטחים. במהלך הפניקה הקולקטיבית, מכונית בלתי נראית ובתוכה הכדורסלן דורסת שלושה אנשים. ברוכים הבאים ל"אטלנטה".

יוצר הסדרה דונלד גלובר, שאולי מוכר לכם בתור הספורטאי התמים טרוי מ"קומיוניטי", אוהב לתאר את "אטלנטה" בתור "'טווין פיקס' עם ראפרים", אבל זה תיאור שמקיף רק חלק קטן מאוד מהלב של פיסת הטלוויזיה הנדירה הזאת. כן, יש בה רגעי סוריאליזם ומציאות מוגברת, אבל מדובר בראש ובראשונה בייצוג הטלוויזיוני הכי אמין לחייו של אדם שחור צעיר מאז "הסמויה". אבל בניגוד ל"סמויה", כאן האלימות, הסמים והמאבק להישאר בחיים מתפקדים על תקן רקע, כמעט רעש לבן. בפועל זו סדרה פשוטה על אדם שרק מנסה ליצור לעצמו ולבת שלו עתיד טוב יותר, דולר אחד בכל פעם.

הסדרה, שעונתה הראשונה הסתיימה בתחילת החודש, היא אבן דרך בטלוויזיה האמריקאית. לא רק כי מדובר בסדרה על, מאת ועבור המיעוט האתני הגדול בארצות הברית, אלא בעיקר כי היא מציגה דמות שעוד לא הכרנו – אפרו־אמריקאי מוזר. אנו נצמדים לנקודת מבטו של ארן שלא ממש מבין למה ראפרים צריכים להיות קשוחים או למה רק כסף יכול לספק לו חיי שקט, אבל נאלץ להשתתף במשחק הזה בלית ברירה.

זו דמות נדירה דווקא כי היא לא מייצגת כלום. הניסיון של גלובר בתפקיד טרוי וככותב בסדרה "רוק 30" לימד אותו דבר פשוט מאוד: אם אתה רוצה להציג אדם שחור בטלוויזיה – או כל בן מיעוט אחר לצורך העניין – הוא חייב לייצג דבר מה. זה יכול להיות הסטריאוטיפ ויכול להיות השבירה של הסטריאוטיפ, אבל למצוא אפרו־אמריקאי שמייצג אך ורק את נקודת מבטו הייחודית כאדם בסביבתו הטבעית? לואי יכול לעשות את זה, אתם לא.

גלובר הוא איש קצת מוזר, וטוב שכך. בן לעדי יהוה, קומיקאי, כותב סדרות, ראפר (תחת השם צ'יילדיש גמבינו), חנון שגדל בעיר האלימה אטלנטה. אתם לא מכירים אף אחד כמותו בטלוויזיה. במקום לצפות בעוד סדרה על חנונים שנונים, ניו יורקריות מעייפות, סטלנים יהודים או מלכת דרקונים וגילוי עריות, הגיעה השעה לראות משהו אחר. עולם פנימי עשיר, השקפת עולם מיוחדת או סאטירה חברתית נוקבת על הכל – החל מפולמוס שינויי המין והסקסיזם ועד תרבות הצריכה (וגם גזענות, אל תדאגו) – קיימים גם מחוץ להגמוניה. באופן לא מפתיע, שם מסתתרת הטלוויזיה הכי חדשנית, מסקרנת וייחודית כיום. או בקיצור: משהו שעוד לא ראינו.

אם יש משהו שכדאי לנו לקחת מהבחירות האחרונות של ארצות הברית זו ההבנה שאנחנו לא באמת מכירים את אחותנו הגדולה שמעבר לים. אז אכלנו במקדונלד'ס וראינו שידורים חוזרים של "חברים", אבל בדומה לאחות גדולה אמיתית, גם ארצות הברית בוחרת להציג לנו רק צדדים מסוימים באישיותה. אנחנו לא מכירים את ג'ו כורה הפחם, אנחנו מכירים את הדרך שבה ברוס ספרינגסטין רואה אותו. אנחנו גם לא מכירים את הקהילה האפרו־אמריקאית, אנחנו מכירים את התסריטאי הניו יורקי שכתב אותם, את מנהל חברת התקליטים היהודי ששיווק אותם, את השדרן שמדבר עליהם. מה הפלא שפספסנו את התמונה הגדולה אם אנחנו לא מכירים עוד פנים של הפסיפס האמריקאי?

העונה הראשונה של "אטלנטה", שהסתיימה בתחילת נובמבר, שודרה ברשת FX ובקרוב תהיה זמינה לצפייה ב־Hulu. במהלך חודש דצמבר הסדרה תעלה ב־yes