הוליווד רצתה לעשות ממנה נערה פתיינית. לה היו תוכניות אחרות
סיפורה של אידה לופינו, שיועדה להיות סוג של מרילין מונרו ובמקום זאת המציאה את עצמה כבמאית פורצת דרך בתקופה שמאחורי המצלמה עמדו רק גברים. עכשיו הסרטים שלה מקבלים מחווה רחבת היקף בסינמטק וזה זמן מצוין להכיר את העבודות שלה
אידה לופינו (1918-1995) היתה אחד האנשים הכי מרתקים בהוליווד. לאורך כל שנותיה שם היא סירבה לעשות מה שדרשו ממנה, עשתה רק מה שעניין אותה, וניצחה את השיטה ההוליוודית. השבוע תחל בסינמטקים מחווה יפה לכוכבת שהייתה לבמאית בתקופה שנשים לא ביימו סרטים. זאת הזדמנות לכתוב על הקולנוענית הייחודית הזאת, שההערכה לסרטיה הולכת ומתרחבת, ולא רק משום שהעזה לעסוק בנושאים שאף אחד אחר לא נגע בהם.
יש לציין שאף שזה היה נדיר, לופינו לא היתה הבמאית הראשונה בהוליווד. היו בודדות, כמו אליס גי-בלאשה, מייבל נורמנד ולואיס וובר, שביימו סרטים קצרים בראשית ימי הקולנוע האילם. אבל כשלופינו החלה לביים ב-1949 היא היתה בודדה בשטח. דורותי ארזנר, הבמאית היחידה שפעלה בהוליווד באופן סדיר, פרשה מבימוי שש שנים לפני כן, ולופינו חצבה לעצמה מסלול עצמאי.
בת למשפחת תיאטרון לונדונית (אביה השתייך לשושלת שחקנים עתיקה), לופינו כתבה את המחזה הראשון שלה בגיל שבע. היא רצתה להיות סופרת, אבל כדי לרצות את אביה היא דבקה במסורת המשפחתית ומגיל צעיר נדדה בין הבמות. ב-1932, כשהיתה בת 14, היא גילמה נערה שמתאהבת בסופר ונדחפת לחייו בסרט הבריטי "Her First Affaire". בשנה הבאה היא כיכבה בחמישה סרטים, שגם בהם גילמה נשים פתייניות. כך, כשעוד היתה קטינה לכל הדעות, היא זכתה לכינוי "ג'ין הארלו האנגלייה". הארלו המקורית, שנודעה בשיער הבלונד פלטינה שלה, היתה כוכבת הסקס הגדולה של הוליווד בשנות השלושים (היא שימשה מודל למרילין מונרו שבאה אחריה) עד שמתה לפתע בגיל 26.
בכל אופן, אולפני פרמונט התרשמו וייבאו את לופינו להוליווד בגיל 15, החתימו אותה על חוזה לחמש שנים, צבעו את שיערה לבלונד ולא ממש ידעו מה לעשות איתה. אז ב-1939, כשהיתה בת 21, היא תפסה את הקריירה שלה בידיים, פרצה למשרדו של הבמאי וויליאם וולמן ודרשה שייתן לה לעשות מבחן בד לתפקיד דוגמנית חצופה בסרטו "The Light that Failed". זה עבד. אחרי זה היא עברה לאולפני וורנר, חזרה לצבע השיעור החום הטבעי שלה, ולוהקה לצד כמה מהגברים הקשוחים של הוליווד. לופינו יכלה להיות כוכבת יותר גדולה אילו רצתה, אך היא לא רצתה (היא כינתה את עצמה "בטי דיוויס לעניים"). היא דחתה לא מעט תפקידים שהוצעו לה ונכנסה לעימותים עם ראש האולפן ג'ק וורנר. לא פעם היא גם דרשה להכניס תיקונים לתסריטים, וזה ממש העלה לו את הסעיף. השיא היה ב-1942, כשסירבה להופיע לצד רונלד רייגן בסרטו המפורסם ביותר "Kings Row". וורנר השעה אותה, וכשהחוזה שלה פג, היא בחרה לא לחדש אותו.
את הזמן שבו לא עבדה לופינו ניצלה כדי לבחון מקרוב את מלאכתם של צלמים ועורכים, והבינה שמה שהם עושים הרבה יותר מעניין אותה. אז ב-1948 היא הקימה עם בעלה השני, המפיק קולייר יאנג, חברת הפקה עצמאית בשם "הקולנוענים בע"מ", במטרה להפיק סרטים על נושאים חברתיים מאתגרים שהוליווד השמרנית העדיפה להתעלם מהם. הרעיון היה להראות "איך אמריקה חיה" באמצעות סרטים שיצולמו בתוך שבועיים בתקציב של פחות מ-200,000 דולר.
ב-1949 הבמאי אלמר קליפטון, שנשכר לביים עבור האולפן את "Not Wanted" (קוד ההפקה לא אישר את השם המקורי "אימא לא נשואה"), חטף התקף לב זמן קצר לפני תחילת הצילומים. לופינו, שהשתתפה בכתיבת התסריט, החליטה למלא את מקומו אך בצניעותה השאירה לו את קרדיט הבימוי. הנושא הקונטרוברסלי של הריון מחוץ למסגרת הנישואים עורר תשומת לב רבה, והסרט היה ללהיט קטן.
לופינו ראתה כי טוב, ובשנים הבאות כתבה, הפיקה וביימה סרטים נוספים על נושאים קשים כמו אונס, ביגמיה והתמודדות עם פוליו – מחלה שבה לקתה בעצמה בגיל 16. עקבות המחלה הקשו עליה כל חייה, אך לדבריה המגבלה הפיזית עודדה אותה לפתח את היכולות האינטלקטואליות שלה ולא להיבנות רק על יופייה. עם זאת, היא לא ראתה עצמה כפמיניסטית. "גברים שונאים נשים שתלטניות", היא אמרה פעם. "פעמים רבות העמדתי פנים בפני צלמים שאני יודעת פחות משידעתי. כך קיבלתי יותר שיתוף פעולה". דלות התקציב ניכרת בסרטיה, אך בכל אחד מהם יש רגעים של השראה קולנועית, ועיצוב הדרמה והדמויות שונה מהמקובל. מעניין להבחין בהבדלים בין עיצוב הגברים, ויחסיהם עם הנשים, בסרטים בהם כיכבה לבין אלה שביימה. ההבדלים האלה בולטים בשבעת הסרטים שכלולים במחווה – ארבעה מהם בבימויה.
כאמור, בסרטים הבולטים ברפרטואר שלה כשחקנית היא הופיעה לצד הגברים הקשוחים של הוליווד. ב"הרי הסיירה" של ראול וולש מ-1940 (ראשון, 14.8, 21:30), המפרי בוגארט בתפקידו הראשי הראשון בקולנוע מגלם שודד מקצועי שליבו נפתח לנערה נכה. אך כשהיא דוחה אותו הוא פונה אל לופינו, שמעדיפה אותו על בן הזוג שמכה אותה. וב"על קרקע מסוכנת" מ-1952 (חמישי, 18.8, 19:00) היא מגלמת אישה עיוורת שפותחת את ליבו של שוטר אלים בגילומו המשובח של רוברט ריאן. על הבימוי חתום ניקולס ריי, אך הוא חטף התמוטטות עצבים במהלך הצילומים, ולופינו מילאה את מקומו בחלק מהסצנות. בשני הסרטים יש מרדפים מרשימים באתרי טבע מרהיבים – בהרים ובשלג – ואף שהתיישנו במידה (סצנת השוד חלשה), הם שווים צפייה.
"גאות ירח" מ-1942 (שני, 15.8, 18:30) הוא אחד משני הסרטים שהכוכב הצרפתי ז'אן גאבן עשה בהוליווד. הוא לא היה מרוצה, וחזר לצרפת. אף שהיה מועמד לאוסקר על הצילום בשל משחקי אור וצל (וערפל) מוגזמים, "גאות ירח" הוא לא יותר מפריט ארכיוני מסקרן. פריץ לנג היה אמור לביים, אבל פרש והוחלף על ידי ארצ'י מאיו הבינוני. גאבן מגלם סוור שתיין במפרץ סן פרנציסקו, שמציל את לופינו מניסיון התאבדות, והיא מייד מתאהבת בו. המלאכותיות של התפאורה שנבנתה באולפן פוגמת בניסיון לייצר אווירה, ובין הכוכבים אין כל כימיה נראית לעין.
באופן מעניין, הסרטים שלופינו ביימה שרדו יותר טוב את שיני הזמן. הגברים הראשיים בסרטיה אינם קשוחים ואגרסיביים כמו אלה שלצידם הופיעה, אלא רכים ופגיעים באופן יוצא דופן. "שערורייה" מ-1950 (שני, 8.8, 19:30) הוא הסרט הראשון שעסק באונס מנקודת מבטה של הקורבן. הוא נטול כוכבים, וחלק מתפקידי המשנה מגולמים בחוסר מקצועיות, אבל העיסוק בהשפעת האונס על נפשה של הנאנסת פורץ דרך, ויש בסרט כמה סצנות עם חותם ויזואלי בלתי נשכח. אן (מלה פאוורס) נאנסת על ידי תוקף זר בדרכה הביתה. בעקבות האירוע היא עוזבת את הוריה ואת הארוס הטרי שלה, ועולה על אוטובוס בלי לדעת לאן פניה מועדות. הטראומה תשוב ותתפרץ כשגבר זר יתחיל איתה במסיבה כפרית. סגנון הבימוי הקורקטי בדרך כלל מפנה מקומו להבלחות מרשימות בסצנות מרכזיות – האונס מצולם וערוך כסרט אימה אפל, חקירתה של אן על ידי נציגת המשטרה יום אחרי האונס מצולמת מבעד לסורגי המיטה כדימוי לכלא הפסיכולוגי שבו היא נתונה ולחוסר הרגישות של החוקרת, ובמסיבת הכפר אן מצולמת בשוט ארוך שעוקב מרחוק אחרי תנועתה המהוססת מאחורי זוגות רוקדים. למרות נוכחותו של כומר טוב ומיטיב, סוף הסרט רחוק מלהיות הפי אנד הוליוודי. בתפקיד קטן משתתפת ריטה לופינו, אחותה של אידה, שהופיעה בשלושה מסרטיה.
"הביגמיסט" מ-1953 (שלישי, 16.8, 19:00) מגולל את סיפורו של גבר שנישא לשתי נשים שאינן יודעות זו על זו, ובמקום לשפוט אותו מייצר את הרושם שבעידן השמרני של שנות החמישים זה היה הפתרון הכי מוסרי לסיטואציה שאליה נקלע. אדמונד אובריאן הוא סוכן נוסע שנע בין סן פרנציסקו, שם הוא נשוי לג'ואן פונטיין הקרייריסטית והעקרה, לבין לוס אנג'לס שם הוא מתגורר עם אם בנו (לופינו, בהופעתה היחידה בסרט שביימה). רוב הסרט מוגש כפלשבק המסופר על ידי אובריאן לראש סוכנות אימוץ בגילומו של אדמונד גוון (יש בסרט שתי בדיחות פנימיות על השחקן שתפקידו המפורסם ביותר היה כסנטה קלאוס ב"נס ברחוב 34"). אובריאן מעצב הופעה עדינה ורגישה כאיש טוב שהסתבך, וגם שתי הרעיות מעוררות סימפטיה ואינן צרות זו לזו.
באותה שנה אובריאן כיכב גם בסרטה המהולל ביותר של לופינו – הפילם נואר "הטרמפיסט" (חמישי, 25.8, 19:00). שני חברים (אובריאן ופרנק לאבג'וי) שיוצאים למסע דיג במקסיקו, אוספים טרמפיסט (וויליאם טלמן) המתגלה כרוצח סדרתי ומאלץ אותם להחליף מסלול. אלה שבעים דקות מותחות מאוד שבמהלכן החטופים אינם מתנהגים כמו הגיבורים הטיפוסיים של מותחנים (שביימו גברים), שתמיד מנסים לבסס את גבריותם. אצל לופינו השניים מבוהלים ונשמעים להוראותיו של הרוצח הפסיכופט, ואף פעם אינם מנסים לתקוף אותו, וזה הופך את הסרט לריאליסטי יותר. אתרי הצילום הסלעיים מוסיפים לאפקטיביות של הסיפור. התסריט נכתב על ידי לופינו ויאנג בהשראת מקרה אמיתי. בשלב הזה הם כבר היו גרושים (בעת הגירושים לופינו היתה בהריון מבעלה השלישי, השחקן האוורד דף), אך המשיכו לעבוד יחד בחברת ההפקה שלהם.
אחרי שהחברה התפרקה ב-1955, לופינו עברה לביים בטלוויזיה. היא חתומה על עשרות פרקים ברבות מהסדרות הבולטות של אותן שנים, כולל "אזור הדמדומים" ו"אלפרד היצ'קוק מציג". במקביל היא המשיכה לשחק בסרטים ובסדרות טלוויזיה – אחד מתפקידיה האחרונים היה כשחקנית מזדקנת שמתכננת קמבק בפרק של "המלאכיות של צ'רלי".
ב-1966 לופינו ביימה את סרטה האחרון, "צרות עם מלאכים" (רביעי, 17.8, 21:00). הוא שונה מאוד מהסרטים שיצרה בחברת ההפקה שלה, והפמיניזם שלו מחויך יותר (את התסריט כתבה בלאנש הנליס, שיצרה את סדרת הטלוויזיה "בית קטן בערבה"). זאת קומדיית התבגרות חיננית ושובת לב על שתי תלמידות מרדניות בפנימייה לבנות (היילי מילס וג'ון הארדינג), שעושות הכל כדי לא ללמוד. במרכז הסרט החברות האמיצה בין הנערות, ויחסיהן עם הנזירה הקשוחה והאימהית (רוזלינד ראסל הנהדרת) שמתקשה להתמודד איתן, אך לא מרימה ידיים (בניגוד לציפיות של משפחותיהן, היא לא מכינה אותן להיות עקרות בית טובות). הסרט מצולם כמעט כולו בשטח בית הספר, והוא ניחן בצבעוניות מוקפדת ומשובבת עין. "הצבעים העיקריים יהיו שחור ולבן חד ואפור פחם", אמרה לופינו בראיון. "ואז יהיו התפרצויות פתאומיות של צבע עז. והסרט יהיה חם ומצחיק. זה שינוי כל כך נחמד – לא נשפך דם בכלל".
לופינו מתה מסרטן בגיל 77, והותירה מאחוריה גם ספרי ילדים ויצירות סימפוניות. ושאר הסיפור שלה מסופר בסרט התיעודי "אידה לופינו: רבותי וגברת לופינו" שיוקרן ב-4.8 (21:00), ב-5.8 (15:00) וב-20.8 (21:00).
סינמטק תל אביב, שפרינצק 2. מחווה לאידה לופינו, 4.8 – 25.8. פרטים וכרטיסים כאן