איזו יציאה: הצגת הילדים שמתעסקת בקקי

"יש משהו בטבע האנושי שככל שמנסים לחנך אותך אתה רוצה לברוח מזה. הרי תמיד יש בנו משהו חתרני״, אומר ירון אדלשטיין, במאי ומחזאי תיאטרון, שעם שותפו ליצירה אהרון לוין (בנו של חנוך לוין) עיבדו וביימו את הצגת הילדים "החולד הקטן". ההצגה מומנה בהצלחה דרך הדסטארט ומבוססת על ספר ילדים פופולרי (שתורגם גם לעברית) המספר את סיפורו של חולד קטן, שיוצא בוקר אחד מהמחילה ומגלה כי חיה כלשהי (אזהרת ספוילר: זה היה הכלב) עשתה לו קקי על הראש. המסע של החולד לוקח אותו למסע בממלכת החיות שבמהלכו הוא חוקר ומגלה כי לכל חיה סגנון משלה (ובעיקר קקי משלה). לבסוף הוא מחזיר לכלב, איך נאמר זאת, באותו מטבע ומסיים את ההצגה כחולד עצמאי שלא מוכן לקבל אף אחד שמחרבן עליו מלמעלה.

חשוב בעיניכם לחנך לאיזשהו אנרכיזם או לאי ציות, עוד מגיל צעיר?

לוין: "דווקא יש בהצגה ובסיפור עצמו מידה של עשיית צדק, לאו דווקא של אי ציות. זה חולד שנעשה לו עוול".

אדלשטיין: "הרבה פעמים אנחנו מחנכים ילדים לא להחזיר ולפעמים מגיע הרגע שכן צריך להחזיר, אין מה לעשות. לא ניסינו להנחיל ערך אלא לספר סיפור – סיפור על חולד, שכמו ההוביט היה יצור מתבודד ויום אחד החליט לצאת למסע בעקבות משהו לא טוב שקרה לו, ועל העולם שהוא מגלה".

בסופו של דבר החולד מחרבן על הראש של הכלב ומחזיר לו. מצד אחד זה הכי מספק, מצד שני, זה לא מסר בעייתי?

לוין: "יש דברים שעוברים מעל הראש של הילדים. בכלל לא כיוונו לשם מבחינת מסר, התמקדנו בלעשות קומדיה ולביים את זה כמו קומדיה. אתה מביים קונפליקט, אם יש משהו שהילדים שמים לב זה ההומור של ההצגה וזה מה שמעורר ומפעיל אותם".

אדלשטיין: "זו נקודה מעניינת. טועים, לדעתי, לחשוב שמסר הוא דבר שאחת הדמויות תגיד בסוף ההצגה. אותי זה דווקא מרחיק, אבל בכל הצגה יש משהו יותר עמוק שעובר, וזה נקבע לפי האופן שבו היא נעשית ומבוימת: אם היא עדינה, הילד קולט מסר של עדינות, אם היא מצחיקה הילד קולט מסר של הומור. דווקא האופן שבו היא נעשית נספג אצלו עמוק בהוויה ויישאר אצלו".

כלומר, אתה חושב מסר, ומה שאתה מעביר הוא אווירה ולא מסר.

לוין: "לפעמים כשאני עושה משהו לא בסדר ליד הילדים אז אני אומר 'אוקיי, תנו לי מכה', שזה כשלעצמו משהו לא חינוכי, אבל החיים הם עניין של ניואנסים וברור שהקשר הוא שזה משחק והגננת לא תחשוב שהם אלימים פתאום. ואם כן נכון לתת מכה וזה מצחיק אותי ומצחיק אותו – אז המסר עובר.

החולד הקטן. צילום: יולי גורודינסקי

אני כאבא מבין לאט לאט כמה חינוך הוא משהו שעובר לא דרך מילים אלא דרך מעשים. כמו בהצגה, 98 אחוז הם הדרך שבה אתה מעביר את זה ולא מה אתה אומר. אתה רוצה לתת מקסימום קרדיט לקהל שלך, לא לחנך ילדים איך להיות בן אדם טוב אלא להצחיק אותך, ואז זה יצחיק גם אותם".

אדלשטיין: "אחרי אחת ההצגות הראשונות באה אלינו הגננת וסיפרה שיש ילדה שהיו לה בעיות עם יציאות ועכשיו היא רצתה לעשות את זה כמו החולד וזה עזר לה. עצם העובדה שמתעסקים בדבר בחיוך ובצחוק מורידה את הכבדות מהנושא; וגם הילדה אהבה את דמות החולד, וזה שחרר משהו".

כן, אבל הוא מחרבן בחזרה, מחזיר עין תחת עין.

לוין: "עין תחת עין זה קצת מצחיק, כי הוא מקבל שם חתיכת גוש על הראש ואת הקקי שלו הכלב אפילו לא מרגיש. אבל לא ניסינו לחנך, לא ניסינו לעשות הצגה על 'איך צריך להתנהג' אלא ניגשנו לנושא מזווית קומית. חלק מהיופי זה העיסוק בקקי, שהוא לאו דווקא שלילי אלא מלמד על העולם. הוא פותח לחולד עולם שלם להבין מי היא החיה".

למה אין יותר הצגות על קקי? הרי זה נושא אוניברסלי שמשום מה מוצנע.

לוין: "יותר מדי מנסים להעביר 'מסר חינוכי'. תמיד אפשר לפרש מסר ויש דרישה לייחס 'תרבות גבוהה' למשהו שנחשב אמנות. הסיפור הזה מטיל זרקור על משהו שהוא כל כך אינטנסיבי בחיים של כולנו, בטח של ילדים".

אהרון, רציתי לשאול אותך על העיסוק המשפחתי בקקי. תיאטרון הוא תחום רחב אבל העניין פה מאוד ספציפי.

לוין: "אני לא חושב שיש תחום שהייתי יכול לעסוק בו ולא היו אומרים לי 'תשמע, אבל זה ממש אחד לאחד!'. אם הייתי כותב על דג מלוח אז היו אומרים אותו דבר על דג מלוח. קיבלתי את הספר מירון לכבוד הולדת הבן שלי והשאר התגלגל משם".