איך לחסוך כסף

יש אמיתות שהתודעה, המוח והאישיות משלבים זרועות כדי שלא ייכנסו פנימה ויפזרו סימני שאלה בכל מקום. כולם יודעים איך נראים האנשים שהסתכלו לאמת מסוימת בעיניים יותר מדי זמן – הם פורשים מהלימודים כדי לפעול נגד שינויי האקלים, הם לובשים מכנסיים עם כתמי דם מזויפים ומפגינים נגד ברית מילה, הם יוצאים למסעות ליקוט כדי לשרוד אסון מתקרב. הנה אמת ששורפת אחוזים נאים מסוללת ההדחקה של כולם: כולנו כלואים במערכת יחסים מתעללת עם כסף, וכמעט בלתי אפשרי למרוד בו כי כל רצון אנושי בסיסי מקודד אליו. רוצה לישון במקום חם ובטוח? זה נקרא "שכר דירה". לאכול? "ללכת לסופר". לכסות את הגוף בבגדים חמים? "למדוד שלושים דברים בקניון להתפשר על משהו ואז ללבוש אותו כל יום במשך שבוע בתקווה לא לפגוש אף אחד פעמיים". גדלנו על כסף והוא עיצב את כל ההרגלים שלנו גבוה מעל מה שמגיע לנו כבעלי חיים מתכלים, ואז בחוצפתו לפעמים אין מספיק ממנו וצריך להצטמצם. ככה עושים את זה:

1. לאכול בבית: לאכול בבית זה עיטור העוז של הבגרות. זה אומר שאת לא רוצה לאכול משהו שאת לא יודעת מי הכין, ועל פי משחקי השף סביר שהוא צעק "היידה שף" תוך כדי (מגעיל) או שאת לא בטוחה בטיב המרכיבים שלו, ואם לסמוך על הודעות בקבוצות ווטסאפ משפחתיות עלול לגרום למחלות רבות ומסריחות 100 אחוז תעבירו, או שאת לא רוצה לבזבז על ארוחה אחת כסף שיכול לקנות מצרכים לשבוע.

יש דרך אחת לבשל: לזרוק את היומרה ולהיצמד למתכונים. בא לך פסטה? לא לאלתר

הכל נכון, אבל בישול שייך לקבוצת הכישורים שאנשים חושבים שיש להם גישה טבעית אליהם רק כדי להתרסק על היומרה. הכל בגלל תוכניות בישול. האדם הסביר חושב שאחרי עשרות שעות צפייה הוא יודע להעמיד סיר. הנה, עצמתי עיניים, הרחתי את הירקות, נזכרתי בסבתא, אמרתי את המילים "חומרי גלם", אלה המרכיבים שאמורים ליצור מנה מוצלחת. לא אחי, ולראיה פסטה חיוורת בשמנת שנראית כמו משהו שהיו עושים עליו ריפורט ב"אימהות מבשלות ביחד".

יש דרך אחת לבשל: לזרוק את היומרה ולהיצמד למתכונים. בא לך פסטה? לא לאלתר. זה פסטה לא מופע אימפרוביזציה, ואת רוצה לאכול, לא להיות מובכת ולשאול איך בזבזת על זה ערב. מגגלים איך להכין פסטה, מוצאים את המתכון המפורט והכפייתי ביותר שיש ועושים בדיוק את מה שהוא אומר. כן כולל החלק שצריך לסובב את הסיר שלוש פעמים אחרת אמא שלך תמות. בתאבון.

2. לרכוב על אופניים: הדברים הכי כיפים בעולם המבוגרים הם אינטרפרטציה לפריבילגיה ילדית שמבוגרים נאלצים להשאיר מאחור. מונית היא בסופו של דבר טרמפ מהורה, אדם מבוגר שלוקח אותך ממקום למקום, רק שבמקום "אהבה" ו"מחויבות" ו"רצון לעזור לך להיכנס לחבורה שאת מעוניינת בה ויה טרמפ ליום כיף בקניון", את משלמת על הטרחה בכסף.

אופניים הם טעם נרכש, כלומר זה רע עד שזה מדהים. הם מציעים פעילות גופנית אגבית, וכמו כל ספורט יכולים לחבר את הנפש לגוף כמו שציונות קיוותה שחקלאות תחבר את האדם לאדמה

בכולם יש שארית ילדותית שעומדת מול מטלות היומיום וחושבת "אבל איך אני אעשה את זה אני קטנה" ומולה את השירותים האלה, שעונים לך "נכון ממי את גורה והעולם לא נחמד אלייך היום בואי אני אסיע אותך לסנטר, תחביבים: דיג". לצערנו הפריבילגיה להתנהג כמו ילדים גבוהים, שמנים ולבושים יפה שמורה למבוגרים שיש להם כסף. מה אפשר לעשות? לנסוע על אופניים. זה לא קל. סטטיסטיקה שהמצאתי כדי לתמוך בדעותיי קובעת שמי שמתנייד על אופניים בלבד מבטל פגישות בשיעור שגבוה בשבעים אחוז משל המתניידים בדרכים אחרות, ובצדק.

מעליב לחשוב שהטכנולוגיה התקדמה למקום שלוויינים עוקבים אחרינו, אבל הם צריכים לראות אותנו מתניידים באמצעות גלגלים ורגליים. פדיחה. לעומת זאת אופניים הם טעם נרכש, כלומר זה רע עד שזה מדהים. הם מציעים פעילות גופנית אגבית, וכמו כל ספורט יכולים לחבר את הנפש לגוף כמו שציונות קיוותה שחקלאות תחבר את האדם לאדמה. הגוף מפסיק להיות נשא של הנפש, קופסה מתוחכמת שתפקידה להעביר מחשבות, רעיונות ורגשות ממקום למקום. פתאום הם עובדים בזה יחד – הנפש מעודדת את הגוף להמשיך לפדל בעליות והגוף בתמורה מפריש לנפש הורמונים שגורמים לה לשמוע פלייליסט "חרמנית ברחובות" בספוטיפיי ולחייך לכלבים.

3. לא לתכנן תוכניות יקרות: אף אחד לא מגיע לעיר כדי להישאר בבית. אפשר לעשות את זה בכל מקום וכנראה בזול יותר. אנשים עוברים למקומות כדי לראות איזו תהודה תהיה לאישיות שלהם שם, עם מסיבות והצגות וקוקילידה ב־15 ש"ח, ולעומת זאת הדברים האלה עולים כסף, מה שמאלץ אותך להפשיט את התוכניות שלך מכל דבר יקר ולהסתפק במשאב המדהים ביותר של ערים גדולות: מרחב מלא אנשים כמוך, שעזבו מקומות שהם גדלו בהם כדי להגיע לכאן. מה כיף בזה? אפשר לצאת לפגוש אותם ולהרגיש רגשות.

רגשות הם טיול מאורגן בנפש שלך, מחזיקים מטריה ומדונה וצועקים "חבר'ה קשב אליי, אנחנו עכשיו עומדים מול התאהבות, זה עושה חוסר תאבון ולחייך כשמקבלים הודעה ולעצום עיניים בשירים של עידן רייכל"

כשאומרים שהדברים הטובים ביותר הם בחינם מתכוונים רק לרגשות, כי כל שאר הדברים שבחינם מגעילים. בגלל רגשות אנשים משתמשים בסמים למרות שזה מסוכן, לא חוקי וקונים אותם מזר שנעלם לחשכה על אופניים חשמליים – כי סמים מסנתזים רגש, ולהרגיש זה הכיף הכי גדול שבני אדם יכולים לחוות. יש תפיסה שגויה ששווה להרגיש רק רגשות מפלטת השמחה של האימוג'ים, אהבה (לב אדום), שמחה (לב צהוב), חום (לב כחול), משפחתיות (לב ורוד נצנצים). שטויות.

רגשות הם טיול מאורגן בנפש שלך, מחזיקים מטריה ומדונה וצועקים "חבר'ה קשב אליי, אנחנו עכשיו עומדים מול התאהבות, זה עושה חוסר תאבון ולחייך כשמקבלים הודעה ולעצום עיניים בשירים של עידן רייכל". נכון שזה כיף יותר מהיום של החרדה – "חברים, בואו תתכנסו פה מולי אבל לא יותר מדי קרוב כי זה מזכיר לי את התיכון. רגע, אני נאלצת לעצור את ההדרכה כדי לשלשל בשירותים של הבית קפה פה ליד מקווה שתהיו פה כשאחזור בטח לא כולם עוזבים אותי בסוף". אבל למה לוותר על זה? אלוהים או חיזרים או ביולוגיה לא נתנו לנו נפש כדי שנפחד מאגפים שלה. כמו שכתוב על חולצות סוף מסלול שגם הן חינם: מי שלא דרך בבוץ לא ינשום אוויר פסגות ינואר 2007 עייפים.