אימת המשרד: סטיב קארל בראיון על סרטו "פוקס קצ'ר"

פעם, כדי להיות שחקן ראשי בהוליווד, כל מה שהיית צריך זה לסת מסותתת, התמכרות לקוקאין ואת היכולת לרוץ ולירות באקדח בו זמנית. אבל בעידן החרדתי העכשווי, הדרישות שלנו מכוכבי הקולנוע השתנו: אנחנו רוצים שיהיו הגונים, צנועים, שיתלבשו יפה, שיהיו נשואים באושר (עורכי דין לזכויות האזרח זה מאוד אין היום), ואם אפשר – שיהיו רגילים בכלל.

קחו לדוגמה את סטיב קארל. הוא אב לשניים ונשוי לאשתו ננסי זה כעשור, בלי שנראה אצלם שמץ של קושי בחיי הנישואים. הוא לא צועק על הפפרצי והוא אף פעם לא מתקרחן במועדוני לוס אנג'לס עד שש בבוקר. אם תקחי אותו הביתה לפגוש את אימא שלך, הם בטח יפטפטו על סוודרים נוחים ואריחי קרמיקה. זה לא קצת משעמם? במקרה שלו, דווקא לא.

עם כל הנועם שהוא משדר מאחורי הקלעים, לקארל, הקומיקאי שהפך עם הזמן לשחקן, יש נוכחות פשוט ממסמרת על המסך. אחרי שגילם תפקיד של כתב חדשות משוטט בתוכנית הטלוויזיה הסאטירית "The Daily Show", קארל הוכיח בגרסה האמריקאית של "המשרד" – הסדרה הפופולרית שהייתה מועמדת שבע פעמים לפרס האמי וזכתה בפרס גלובוס הזהב – שהוא ראוי לתפקיד ראשי בקולנוע, בזכות המורכבות והעומק שהעניק לדמותו של מייקל סקוט, שנעדרו מדיוויד ברנט, הדמות המקורית שאותה גילם ריקי ג'רווייס בגרסה הבריטית.

אין ספק שקריירת הקולנוע של קארל אינה אחידה. ב"בתול בן 40" ו"והרי החדשות" הוא מציג את כישרונו כגיבור רומנטי וקומיקאי מושחז, בעוד סדרת סרטי האנימציה "גנוב על הירח" אישרו את היותו שחקן רווחי (הסרט השני בסדרה הוא הסרט הכי מכניס בתולדות אולפני יוניברסל). לעומת זאת כישלונות קופתיים כמו "מבול של צרות" ו"תפוס את סמארט" נותנים את התחושה שעד עכשיו קארל חשש מיציאה מגבולות הנוחות שלו, של דמויות בספקטרום הדבילי עד קליל. כל זה השתנה עם צאת הסרט "פוקס־קצ'ר", סיפור אמיתי על המיליונר חובב ההיאבקות ג׳ון דה פונט, שחייו המרופדים הסתירו הפרעת אישיות מסוכנת. קשה לזהות את קארל מתחת למעטה האיפור הכבד, האף המלאכותי וההתנהלות הבריונית שלו כאשר הוא מגלם את דה פונט הרוצח.

קארל הגדול

במציאות קארל הוא כל מה שמצפים שיהיה: חברותי, מתחשב, צנוע ומתבל את דיבורו בפרצי צחוק יבשים. אנחנו יושבים בבית מלון יוקרתי בלונדון והוא עונה על השאלות ולוגם מים ולא נראה שעניין יחסי הציבור גורם לו לשעמום או לאי נוחות. ואולי הוא פשוט שחקן מדהים.

האם אתה מרוצה מדמותך כאיש משפחה ישר שלא נכנס למדורי הרכילות?

"זה מי שאני, אני לא ממציא כאן כלום. אף אחד לא הולך למכור תמונה שלי הולך לניקוי יבש. יש לי אישה ושני ילדים. זה מה שאני עושה לפרנסתי. אין שום זימה באורח החיים שלי".

הוליווד ארצית יותר ממה שהייתה בעבר, בשנות ה־80 אפופות הסמים?

"אתה חושב שיש אנשים נורמלים יותר או שאנחנו פשוט מתנהגים יפה? אם הייתי עושה משהו נורא, היית כותב על זה בטוויטר ומיד אלפי אנשים או אולי מיליוני אנשים היו יודעים את זה. זה נחמד לחשוב שכולנו אותנטים ונחמדים, אבל חלק ממני חושב שאנשים פשוט שומרים טוב יותר על התחת שלהם".

אז טוויטר זה המצפון של הוליווד?

"אני מקווה שתמיד התנהלתי באופן עקבי. המדיה החברתית היא לא זאת שהפכה אותי לאדם הגון".

אם אתה רואה את עצמך ככזה לא מרתק, אז איך אתה מסביר את הפופולריות העצומה שלך?

"הא!, איזו שאלה טעונה! למה אני כזה פופולרי? זה כאילו זכיתי בלוטו. אף פעם לא דמיינתי שזה מה שיקרה. רציתי לעבוד ולגדל משפחה. זאת הייתה המטרה שלי".

אתה ידוע כחסכן, קונה ג׳ינסים בבננה ריפבליק וזה.

"לפעמים גם בג'יי קרו – כשאני רוצה לשדרג".

חוץ מנכסי נדל״ן, מה הדבר הכי יקר שקנית?

"שואב אבק דייסון. להוציא 700 דולר על שואב אבק נראה לי מטורף, אבל אחרי שרואים את הפרסומות של המכשיר הזה? וואו. חשבתי לעצמי שאנחנו חייבים אחד כזה, למרות שבדרך כלל אני מרגיש שאני לא צריך את הדבר הכי טוב שיש. טוב זה מספיק טוב בשבילי".

לא התרגשת כשהפרת את הכללים והוצאת 700 דולר?

“זאת לא הייתה התרגשות אלא יותר אשמה קתולית. הייתי פעם בחנות הכלבו ברגדורף־גודלמן בניו יורק וראיתי חולצה יפה, משובצת, לא משהו יוצא דופן. לקחתי אותה לקופה והתברר שהיא עולה 250 דולר, שזה הרבה מעבר למה שאי פעם הוצאתי על חולצה. היססתי, אבל הייתי כבר באמצע התהליך אז הבלגתי. אחר כך מרוב אשמה הרגשתי שאני חייב ללבוש את החולצה הזאת עד שאקבל תמורה לכספי. חישבתי שאם אלבש אותה 100 פעמים, זה יהיה שני דולרים וחצי ללבישה".

קוראים לזה קמצנות, בגדול.

"זה לא שאני קמצן, אני פשוט לא רואה את הצורך להגזים. האם חולצה יקרה יכולה לגרום לך להרגיש טוב יותר עם עצמך? ואם כן, מה זה בעצם אומר עליך?".

ההחלטה שלך לשחק את התפקיד ב"פוקס־קצ'ר" קשורה לנקודה הנוכחית שלך בחיים? מלאו לך 50, התבססת. הגיע הזמן ליישר קו עם הגיל שלך?

״אם אתה מתחיל לקחת את זה בחשבון כשאתה בוחר תפקידים, זה לא יוביל אותך לשום מקום יצירתי ולא יעזור לך. עשיתי את זה כי חשבתי שזה יהיה נהדר".

[interaction id="54b7bcddcd7e120f0d067d27"]

האם הבמאי של "פוקס־קצ׳ר" בנט מילר אי פעם סיפר לך למה הוא פנה אליך לתפקיד דה פונט?

״אני לא חושב שהייתי ברשימה הראשונית שלו, אבל הסוכן שלי, בלי ידיעתי, התקשר אליו וזרק את השם שלי לתוך הכובע… את הכובע שלי אל תוך הזירה? את הראש שלי על הכוונת? זה היה איזשהו משחק על הפרסונה הציבורית שלי. אנשים ראו את דה פונט כמו שהם רואים אותי, כאדם שפוי שלא מצפים ממנו לעשות את מה שעשה".

כשחקן קומי בתפקיד רציני, האם אתה מקבל השראה מאנשים כמו רובין וויליאמס?

"בהחלט. הייתי מעריץ גדול שלו. אני לא מכיר עוד שחקן שהיה כל כך מגוון. הוא יכול היה לעשות את 'פישר קינג' ואת 'התעוררות' ואחר כך את 'הפרופסור המפוזר'. פגשתי אותו רק פעם אחת, אבל כשהלך לעולמו הרגשתי אובדן אמיתי".

יש דיבור על מועמדות אפשרית של "פוקס־ק'צר" לאוסקר.

"האמת שאני שואף לפרס נובל לשלום. אני דוחף לזה. אבל ברצינות, אין לי מושג לגבי האוסקר".

לאיזה פרס יש חשיבות בעיניך?

"פרס אב השנה, אבל אני מקבל כזה כל שנה".