אין יותר מועדונים: העתיד של חיי הלילה בתל אביב אפוף ערפל

"בין אם אנחנו מבינים את זה או לא, נגמר זמנם של האירועים הגדולים. לאנשים אין כסף. בסוף זה מתגלגל אל הבליינים, אבל גם למפיקים של המסיבות אין כסף כי העלויות פה נורא יקרות והעירייה לא עוזרת לדברים כאלה לקרות". אם התחזית הזאת של אמוץ טוקטלי, איש חיי לילה ותיק – סוכן תקליטנים, איש בוקינג, כל מה שאתם יכולים להעלות על הדעת – נשמעת לכם אפוקליפטית, אז מה אפשר לומר? זאת רק ההתחלה. התלהבות הפוסט-קורונה (יצאנו מהסגר! המועדונים חזרו אצלנו ובאירופה עדיין הכל סגור!) כבר התפזרה ובמקומה נשארנו עם הווה לא ברור ועתיד מעורער אף יותר. חיי הלילה של תל אביב לכאורה מתפקדים, אבל משהו פשוט השתנה ולא בטוח אם אי פעם יחזור לקדמותו – ולמען האמת, גם לא בטוח שהוא צריך.

"הסיפור של חיי הלילה הוא תהליך ארוך והדבר הכי משפיע על חיי הלילה בתל אביב הוא הנדל"ן", אומר ראובן לובלין, המייסד של האומן 17 (עוד מאז שורשיו בירושלים) ואולי הבן אדם עם הסיפורים הכי טובים בישראל. "אני לא חושב שהקורונה היא פקטור כל כך חשוב. זה זה שכבר אין איפה לפתוח מגה קלאבים בתוך העיר, אין פיזית מקום לשים דבר כזה. האנדרגראונד כבר לא קיים, כולם התמסחרו". פה, צריך לציין, לצד העובדות היבשות נכנסים גם הרבה עניינים של טעם. למשל, לובלין אומר "מסיבות קטנות, של 100-150 איש, אף פעם לא היו מוצלחות, צריך הפקה גדולה בשביל שהיא באמת תהיה מרגשת". טוקטלי אומר לעומתו, "הבליינים רוצים לצאת לאן שכלכלי ונוח להם, ואם היה כלכלי למקסם את התרבות הזאת זה היה קורה. הפסטיבלים והמועדונים הולכים להתכווץ. הדברים הגדולים ישמרו לעולמות היותר מיינסטרימיים, ובסופו של דבר תרבות המועדונים היא תרבות אנדרגראונד במהות שלה".

ראובן לובלין (צילום: איליה מלניקוב)

הם מסכימים על הפרטים, אבל יש ביניהם פערים אפילו על המשמעות של המילה אנדרגראונד. ודוד פלס, מהבעלים של הפאי, מועדון קטן בהשוואה לאומן 17 משתמש גם הוא במונחים דומים – מיינסטרים, אנדרגראונד – אבל בוודאי שראיית העולם שלו היא אחרת גם כן. "כל ז'אנר מגיע מהאנדרגראונד וכשהוא מגיע למיינסטרים הוא נחרב, כי האנשים המגניבים שהקימו אותו סולדים ממנו, וזה מה שקרה גם בהאוס ובטכנו. תמיד יש כמה שנים טובות של מועדונים ואז ה מתרחב לעוד מעגלים ואז זה מאבד את הקסם, אנשים עוברים לדברים יותר ספציפיים וקטנים ופחות שורף להם כל יום לצאת. אם המוזיקה שאני הייתי שומע עם עוד 30 אנשים ב-11 בבוקר במועדון היום שומעים אותה 30,000 איש בפארק הירקון שפורצים את הגדרות – זה לא נראה טוב". אז אולי השאלה, מעבר ל"מה יהיה עם חיי הלילה בתל אביב" צריכה להיות "מה הקהל רוצה שיהיה עם חיי הלילה". וכאן מתחילות השאלות המסובכות.

"מועדון אחרי שנתיים בבית? החושים שלך לא ערוכים לזה בכלל"

"אחרי הקורונה יכולנו לפתוח מחדש את האלפבית, אבל החלטנו לסגור אותו לתמיד", אומר פלס על המועדון שמתוכו נולד הפאי – שאז היה אמור להוות אלטרנטיבה קלילה לבילוי היותר אינטנסיבי בתוך האלפבית. "הבנו שהולכת להיות התדרדרות מסוימת אחרי הקורונה גם במצב הכלכלי של האנשים, גם אנשים עזבו את העיר, גם אנשים יבואו מחוץ לעיר כי אצלם הברים לא שרדו. בימים היפים גם בפאי וגם באלפא יכלו לבלות בערב אחד באזור ה-1400 איש, אבל קלאבר ישב בבית שנתיים ואז הוא היה צריך לעשות את המעבר מפארקים או בית למועדון גדול? החושים שלך לא ערוכים לזה בכלל. הפאי היה טוב בדיוק למשבצת המעבר. יש מסיבה אבל היא לא עם המון אנשים ולא עם ווליום חזק מדי ויש מיצים סחוטים בבר. הבנו שזה היתרון שלנו והמשכנו לדייק את זה".

וזה לא השינוי המהותי היחיד שעבר מועדון בעיר אחרי הקורונה. הבליינים בעיר כבר התרגלו למצב המשונה הזה – הבלוק פתוח, אבל הרחבה המרכזית שלו סגורה כבר חודשים רבים. רק שלהבדיל מסגירת האלפבית, כאן ההחלטה לא בדיוק הייתה בידי ההנהלה.

"אחרי הקורונה הרחבה המרכזית חזרה לתקופה קצרה של משהו כמו חודשיים אבל יצאה לשיפוץ כי הייתה שם נזילה שהיינו צריכים לתקן והיינו צריכים להחליף את רצפת העץ בשביל זה. באותה הזדמנות גם רצינו להוריד את הבמה מאחורי הדיג'יי בשביל להגדיל את הרחבה עוד יותר. כשהתחלנו את השיפוץ התברר שהנזילה היא הרבה יותר חמורה ממה שחשבנו, וכדי לאטום אותה כמו שצריך בצורה בטיחותית נדרשה השקעה גדולה יותר ממה שהיה לנו. ניסינו להביא את נצב"א שיבואו לראות את זה ויטפלו בזה, אבל אף אחד לא הגיע, השבועות עברו, אנשים התבאסו, שאלה איפה הרחבה", אומר ירון טראקס, הבעלים של הבלוק, כנראה המועדון המזוהה ביותר עם תל אביב ועם חיי הלילה שלה בעשור האחרון (ולמעלה מכך).

"נצב"א, במקום להבין שאם הם יעזרו לנו אנחנו נוכל להרוויח כסף ולשלם גם להם – פשוט דרשו את הכסף מיד. אבל ברגע שלא הייתה לנו את הרחבה הראשית ההכנסות שלנו ירדו משמעותית, גם לא יכולנו להביא את השמות הגדולים, גם לא יכולנו להכניס אותה כמות של אנשים. אנשים אהבו מאוד את הסקוואט ואת החצר ואת הלאונג' אבל הייתה חסרה להם הרחבה הראשית, שכן הייתה מבחינתם גולת הכותרת. איבדנו הרבה אנשים בגלל זה. ונצב"א אמרו – תביאו את הכסף, אתם חייבים לנו כסף. ניסיתי להסביר להם שאם יעזרו לי ויתנו לי להמשיך אני אוכל לשלם להם אחרי שהרחבה הראשית תיפתח, אבל הם כנראה חשבו שאני עובד עליהם. כנראה חשבו שאנחנו מרוויחים מלא כסף, כמו שכולם חושבים אם הם לא מכירים את מאחורי הקלעים. וככה, ממש מתוך חוסר הבנה כל הכלים נשברו. הסיטואציה הזאת עם נצב"א", מסכם טראקס באכזבה, "מובילה אותנו, כפי הנראה, לסוף דרכנו בתחנה המרכזית".

הרחבה המרכזית כבר לא תחזור? מועדון הבלוק (צילום: מתוך עמוד הפייסבוק של הבלוק)

וכשאתה מרים את הראש מהצרות הספציפיות של הבלוק, איך אתה רואה את המצב בסצינת הלילה כולה?
"יש משבר, לא רק בתל אביב, לא רק בישראל, בכל העולם. יש עדיין מסיבות גדולות ופסטיבלים גדולים אבל יש משבר שאי אפשר להכחיש אותו, ואומרים לי את זה תקליטנים, מפיקי מסיבות, סוכני תקליטנים, בעלי מועדונים, הכל. גרמניה, רומניה, צרפת, אנגליה, בכל המקומות האלה יש משבר של סצינת הלילה. פחות אנשים יוצאים, גם לאירועים מאוד גדולים עם ליינאפים מאוד חזקים. גם הברגהיין לפעמים מלא ולפעמים הוא חצי מלא, שזה דבר שלא היה לך קודם. וזה המועדון הכי חזק בגרמניה, אז מה קורה במועדונים הקטנים יותר? שלא לדבר על אלו שנסגרו. גם המסיבות עצמן יותר קצרות, הן כבר לא נמשכות עד אחר הצהריים-ערב של יום המחרת כפי שהיה קורה באירופה אלא נגמרות בשמונה בבוקר. הקולגות שלי ברומניה אומרים שלדעתם בגלל שבאירופה המועדונים לא עבדו שנתיים שלמות, אז שם ממש נפגע הסבב הטבעי והאורגני של הדורות שקורה בזמן שהמועדונים עובדים. יש דור שמפסיק להיות קלאבר ויש דור שמתחיל להיות קלאבר, אז מצד אחד דור אחד הפסיק להיות קלאבר, כי יש שינויים בהרגלים, שינויים בצורת החיים, מתחתנים, מביאים ילדים או סתם מבינים שהם כבר לא צריכים לצאת כל כך הרבה כמו שהם היו צריכים קודם – מצד שני, הדור הצעיר לא היו לו מועדונים להיחשף בהם לתרבות הזאת והוא נמצא בז'אנרים מסחריים יותר. הם לא יודעים בכלל מה זה מועדון, מה זה סאונד איכותי. זה קיים גם בארץ, במידה מסוימת, ובכל אירופה. אז התיאוריה הזאת נשמעת די הגיונית".

ירון טראקס. צילום: איליה מלניקוב

"זה לא של תל אביב יותר"

לעדי שבת, אחת התקליטניות הותיקות והמוערכות בתל אביב, יש, מן הסתם, פרספקטיבה אחרת על הנעשה מאשר של בעל מועדון או מפיק מסיבות. "אני לא בעלת עסק אז אני לא יודעת מה צריך לעשות כדי לשרוד בימינו", היא מודה בפשטות. הפרספקטיבה שלה אולי קרובה אפילו יותר לפרספקטיבה של בליינית. "האירועים הפכו להיות יותר פסטיבליים, הליינאפים הגדולים עברו החוצה, לאירועים חיצוניים, למפיקים חיצוניים, ליח"צנים, זה לא של מועדונים, וזה לא של תל אביב יותר, זה פשוט לא של תל אביב".

מה עם המסיבות הקטנות? הכולי עלמא, הרפי, הפאי?
"זה לא מועדונים, זה מקומות שאפשר לרקוד בהם. זה אחלה, זה מקסים, זה פתרון נהדר וחמוד וזה בונה את הסצינה מחדש וזה קהל של צעירים. אבל תל אביב הייתה ידועה בסצינת המועדונים שלה והעיר הזאת בהפסקה. אני מאוד אוהבת לנגן בקלאבים, בפסטיבלים, באירועים גדולים, זה כיף. אבל הקהל של פעם היה באמת מגיע לשמוע את המוזיקה והקהל של היום מחפש את המסיבה, את הפארטי, את ההפנינג".

פתרונות? ככל הנראה, לחכות ולהשתדל לשמור על קצת אופטימיות. טוקטלי מחזיר את הכדור בדיון הזה לידיים של רון חולדאי. "תל אביב מתהדרת בזה שהיא עיר של 24/7. זה כתוב בברושור של אל על, יש מלונות שחיים מזה, אבל העיר עצמה לא עושה שום דבר בשביל לתמוך בדבר הזה. מה יהיה? אותו הדבר אבל אחר כך". טראקס אומר ש"אנשים מנוסים מאוד בתחום אומרים ובצדק שבסופו של דבר חיי הלילה תמיד היו בגלים של כמה שנים. גם בישראל וגם בעולם אפשר לראות את הגליות הזאת, ולכן ההערכות הן שיש סיכוי שזה יקח גם שלוש-ארבע שנים עד שהסצינה תחזור לסדר הגודל הקודם שלה". לובלין מסכים – אולי הוא ה"אנשים המנוסים מאוד בתחום". "אני בעל מועדון 40 שנה וראיתי הרבה גלגולים. כל חמש-שש שנים יש התהפכות. אני יודע להגיד דבר אחד, מוזיקה טובה תמיד תהיה. המוזיקה שתיווצר בעתיד היא המוזיקה שנאהב. וזה היופי של זה, שזה פשוט. זה עד כדי כך פשוט".