אין כאן שמש והדגים מגעילים, אבל אני לא מתחרט על המעבר לברלין

אני את הגלות שלי מתל אביב התחלתי עוד ב־2011. נטשתי אותה אחרי 15 שנה מהסיבה הפשוטה והרווחת – מצוקה כלכלית. אם להודות באמת, מעולם לא ידעתי להשתמש בתבונה בכסף שאני מרוויח, ותל אביב של עשר השנים האחרונות מענישה טיפוסים כמוני ביתר שאת. המוגלה הבנקאית שהלכה והצטברה דרדרה אותנו – זוג צעיר – תחילה אל הערבות הצחיחות של שכונת שפירא. משם, כעבור שנה של דיוושי אופניים מייאשים במעלה צ'לנוב, שמנו פעמינו – לא בלי מבט מושפל – אל גבעתיים. שגם היא תל אביב בעצם, יא מתנשאים. הרי במונחים של ברלין, גבעתיים ותל אביב נמצאות מרחק שני רחובות בקרויצברג. או שלא. כך או כך, לפני חצי שנה עברנו למונחים של ברלין. כן, גם אנחנו.

לעבור מתל אביב לברלין זה כמו לעבור מעמק חפר לתל אביב (כלומר פתטי). בחודשים שלפני המעבר ניסיתי להצניע אותו מעט. הרי כולם כבר עברו לברלין פעמיים – רובם כבר הספיקו לחזור – הצעד הזה כל כך לא מקורי עד כדי כך שכשמלמלתי שאנחנו קצת חותכים מהארץ והיו שואלים לאן, הייתי עונה "גרמניה". ועד שמישהו לא העיר לי "מה גרמניה? אתה מתפדח להגיד ברלין?" לא קלטתי שאני אכן מתפדח. עברנו בכל זאת.

מכאן הגלות מתל אביב מקבלת תוקף חדש. זה באמת רחוק פה מתל אביב, מכל בחינה. נכון שיש מרבצי ישראלים. נכון שבלי הרבה מאמץ אפשר איכשהו להמשיך את הקהילתיות של גינת שינקין גם כאן, רק בקולוויץ פלאץ. ועדיין, זו עיר של ארבעה מיליון איש ואין בה שום דבר תל אביבי. אם אתה לא מחפש את הישראלים, אתה פשוט לא תמצא אותם (אלא אם איבדת משהו בקודאם).

איתמר רוטשילד (צילום: מוטי קיקיון)

נגיד פארקים. כשמתחת לבית שלך שוכן פולקספארק פרידריכסהיין, גן מאיר – איך לומר זאת? – לא כזה מאיר. כבר ביומנו הראשון גיליתי את פינות החמד שבו. פה אומגה, שם גבעה מיוערת, והנה אגמון מרהיב, ובית קפה עם פרעצלים, וגן של בירה, ומגרש טניס, וניאו נאצ… ששש. בואו נשמור על פרופיל נמוך.

נגיד ופלים. כשהמקבילה המקומית (והטעימה יותר!) ל"עד חצות" עולה בסופר 60 סנטים ולא 17 ש"ח, גם הייאוש (שבלהיות שמנמן) נעשה יותר נוח. נכון שסכנת הנזיפה אורבת לך בכל רגע; מהקופאית, שלא הנחת כראוי את המצרכים על המסוע; ממבוגר תכול עין, על שנגעת בסלסילת הלחמניות מבלי לחבוש את הכפפה המיועדת. ועדיין, אפשר להתמודד.

נגיד שלג…

אז נכון, שוק הכרמל חסר. אין בברלין פטרוזיליה שאין לה טעם של עיתון, ואין בברלין דגים עסיסיים של ים תיכון, רק כל מיני גועל של ים צפון. ואין פה שמש. וגם הירח פה, לא יודע, לא כמו שזכרתי אותו. ובכלל, האור. אני זוכר איך חציתי את הפארק פה בלילי הראשון. הוא חשוך כמו מוות. הם לא מדליקים פה פנסים. אינני יודע אם בגלל גישתם החסכנית המושבעת או סתם מין הומור שחור. ועדיין, איך כתב שלומי שבן? לא מתגעגעים.

אך בליל חורף קר, או יום סתיו עגמומי, אם כמהה נפשי לרגע לתל אביב מכורתי (מכורתי עלאק), מצאתי לי ברחובות הזרים את בנות דמותה, והן משיבות לי אותה (עד גבול מסוים).

האורנה ואלה שלי – House of Small Wonder

מין בית קפה כאילו רגיל אבל גם טיפ טיפה יפני באיזשהו אופן שקשה לשים עליו את האצבע, עם ארוחות בוקר מדויקות, קפה הפוך ש(לשם שינוי) לא עשוי מחלב עמיד וצוות חייכני. טעים מאוד, תודה.

הנילוס שלי- Wohnzimmerbar

בר שכונתי עם ספות נהדרות, אלכוהול זול ואווירה של כיף של יום חמישי לפני הדיכאון של שישי אחר הצהריים. מומלץ בקור (בקטע טוב!).

קו 63 שלי – 4M

כמי שגר בשנים האחרונות בגבעתיים ואשתו הכריחה אותו לרדת מהטוסטוס, קו 63 נעשה הקשר שלי למרכז תל אביב. מגיע יחסית בתדירות גבוהה, והגם שיש תחושה שככל שהוא מתקדם אל היעד אתה מתרחק ממנו, אתה סומך עליו (בלית ברירה) בעיניים עצומות. התחליף שלו פה הוא טראם 4M שעובר סמוך לבית כל שתי דקות, ותוך שתי דקות נוספות אתה באלכסנדרפלאץ! מה יש לך לחפש באלכסנדרפלאץ? זו כבר שאלה אחרת.