אין לי תירוץ שיגן על ההחלטה להמשיך לאכול בשר

אני לא אוכל ובוכה, אבל מודע היטב לכך שאני לוקח חלק אקטיבי בעוולה ויכול, בהחלטה בלבד, להפסיק

עגבניה. צילום: Shutterstock
עגבניה. צילום: Shutterstock
21 בינואר 2016

בסוף השבוע צפיתי בסרט ההונגרי ״White God״. זה התחיל כמו סרט של דיסני, עם ילדה שהיא חברה ממש טובה של הכלב שלה. הם מוקפים אבא, מורה, שכנה ושאר מבוגרים ערלי לב שרוצים ברעתו של הכלב. אבל הסרט מתגלגל לעלילה מלחיצה שמזכירה את ״המתים המהלכים״, רק עם כלבים. עד הרגע האחרון לא ברור אם מי שביים וכתב את הסרט שונא חיות או אוהב אותן.

בסרטים, סדרות ואפילו בכתבות חדשותיות אני מסיט את המבט כשרואים קטיעות איברים, זריקות, דם, עור מתקלף או אפילו קלוז־אפ על אישונים. הקיבה שלי עמידה וחזקה מול מראות כאלה, אבל האופי שלי פחות. אם יש לי אפשרות לחסוך מעצמי את הרגעים הללו, אני אקח אותה בשתי הידיים ואבקש מהחברה שלי או ממי שצופים איתי שיגידו לי מתי אפשר לחזור ולצפות.

אבל הפעם קרה משהו שונה. בתחילת הסרט יש סצנה של פרה שעוברת שחיטה, מקולפת החוצה מעור הפסיפס השחור־לבן שלה, נבצעת בסכין וכל איבריה הפנימיים נשפכים החוצה. המראה לא היה נעים בכלל, אבל המבט שלי נשאר מפוקס, לא סובבתי את הראש, לא כיסיתי את העיניים, בקושי מצמצתי. התבוננתי בשכבת העור שנפרדת מהבשר, בלהב הסכין שקורעת אותו ובאדום הבוהק מגופה של הבהמה.

הסתכלתי (ונגעלתי וסבלתי) כי אני אוכל בשר, נהנה מזה מאוד אבל חושב על צמחונות. רואה סביבי יותר ויותר אנשים שמוציאים את הבשר מהתפריט (בזמן שאני מסתפק בלצמצם) וטוב להם עם זה. זה לא מדיר שינה מעיניי ואלה לא מחשבות שעולות בכל ביס או ארוחה. במילים אחרות – אני לא אוכל ובוכה, אבל מודע היטב לכך שאני לוקח חלק אקטיבי בעוולה ויכול, בהחלטה בלבד, להפסיק. אבל לא בא לי.

אני יודע מה הבחירה הנכונה מוסרית, לא צריך את גארי יורופסקי או את המשאית המטורללת שמוקרנות עליה תמונות זוועה כדי ללמד אותי שאני לא בסדר. המסר כבר הופנם, וזו הבחירה האנוכית שלי – כרגע – שלא ליישם אותו. אין לי טיעון מוסרי להגן על החלטה כזאת. היא נעשית מטעמי נוחות, עצלות, חוסר רצון לשנות הרגלים וכמובן גם טעם.

אני אוכל פחות בשר מפעם וסביר להניח שבעתיד הלא מאוד רחוק אוכל אפילו פחות מזה, אם בכלל. זה תהליך שמתחיל במודעות ויידרשו זמן והמון כוח רצון עד שיושלם. בינתיים אמשיך לזכור שהבחירה שלי היא כבר שלי היא לא הבחירה הנכונה; היא רק הרגל שככל שאעסוק יותר בקיומו – במחשבות, בשיחות, וכן, גם בלא לעצום עיניים בסצנות מגעילות – כך אמהר לשנות אותו.