השנה היא 2017. אל תתקשרו אלי
איך יכול להיות שגם היום, אחרי המצאת הוואטסאפ, אנשים ממשיכים לחשוב רק על עצמם ולהכריח אנשים אחרים לשוחח איתם בטלפון? אם אתם לא אמא שלי, אל תתקשרו
נהוג לתת את הקרדיט על שיחת הטלפון הראשונה בהיסטוריה לאלכסנדר גראהם בל, שבחודש מרץ 1876 התקשר לעוזר שלו, תומאס ווטסון, ואמר לו: "מר ווטסון, בוא הנה, אני צריך לפגוש אותך". זה ודאי היה מרגש. להעביר קול למרחק באופן שעד אז היה נראה דמיוני לגמרי. יותר מ-140 שנה לאחר מכן, לא עוברת שעה בלי שהטלפון שלי מצלצל, וזה אף פעם לא חשוב כמו ניסוי ראשוני של טכנולוגיה שתשנה את פני התקשורת האנושית. למעשה, זה כמעט אף פעם לא חשוב בכלל.
אז מה הקטע? למה אנשים עדיין מתקשרים? למה אנשים לא מסוגלים להיפרד מההרגל המגונה של להרים את הטלפון, לחייג מספר (אפילו הפועל "לחייג" הוא שריד של טכנולוגיה ישנה) או ללחוץ על שם בספר הטלפונים שלהם ("ספר") ולהטריד את מנוחתו של אדם שאין להם מושג מה הוא עושה באותו רגע ובאיזה מצב ההפרעה שלהם תופסת אותו? בעבר זה היה הגיוני. טלפון היה הדרך היחידה לתקשר באופן מיידי עם מי שלא נמצא לידך. היום זו לא פחות מחוצפה.
להתקשר לאדם משמעו לגרום לו להפסיק לעשות מה שהוא לא עושה, להרים את הטלפון, לענות ולהשקיע את כל תשומת הלב שלו ברצון של האדם המתקשר. מדובר בשיא האגואיזם: אדוני, אתה עכשיו תפסיק את כל מה שאתה עושה ותקשיב בסבלנות למה שיש לי להגיד. כמות הפעמים ביום שאני צריך לענות "בסדר גמור, מה שלומך?" לאנשים שמתקשרים אלי בזמן העבודה – בעיקר כאלה שאני לא מכיר אישית – היא מגוחכת ביחס לזה שאם נודה על האמת, הדבר האחרון שמעניין אותי באותו רגע הוא מה שלומו של האדם שבצד השני של הקו. זה רק גורם לאנטגוניזם.
מרגע שנפטרנו מהצורך ללחוץ שלוש פעמים על מקש בטלפון כדי להקליד אות והתקדמנו לוואטסאפ, אין יותר צורך בשיחות טלפון להעברת מידע, שאילת שאלות, בקשות ודברים מסוג זה. האדם הופך עם הזמן לעסוק יותר ויותר, ועל כן התקשורת שאינה לצורך פנאי צריכה להצטמצם בהתאם. אם אתם לא חלק מהמשפחה שלי – אל תתקשרו. זה צריך להיות קוד אתי ברור. אם בכל זאת יש צורך בתקשורת שהיא יותר מרק טקסטים קצרים, סמסו: "תוכל להתקשר?". אגב, גם הודעות קוליות בוואטסאפ לא תופסות. אז מה אם אתם נוהגים. חכו חמש דקות ותסמסו אחר כך. לא יקרה כלום. כל דבר אחר הוא חוסר התחשבות ושימת האינטרס של המתקשר גבוה יותר מזה שאליו מתקשרים.
לסיכום: אתם אמא שלי? תתקשרו מתי שאתם רוצים. חברים קרובים? יאללה, בסדר. זה עניין של חיים ומוות? תתפרעו בצלצולים. כל דבר אחר: תתקדמו למאה ה-21.