הזדעזעתם מהמתמודד לראשות העירייה שצד להנאתו? אתם צבועים

אם למישהו יש צורך להיאבק למען בעלי החיים, עדיף שיתחיל בצלחת שלו. להזדעזע מצייד, לצקצק ואז ללכת לאכול המבורגר זה כל מה שרע באנושות

בוקסר וזברה אחת מהשלל
בוקסר וזברה אחת מהשלל
25 בספטמבר 2018

מי זה שמואל בוקסר? למה שמו מרוח על כל הפיד? איך זה שהוא נראה כמו הילבילי אמריקאי שמרן, אבל מתמודד על ראשות עיריית נס ציונה? האם חושך ירד על נס ציונה מאז שהתפרסמו תמונותיו בפייסבוק ושותפו אלפי פעמים? כל כך הרבה שאלות צפות מאז שיצא התיעוד של בוקסר ממסע הציד התיירותי באפריקה – פעם הוא נוגע ברכות בגבה של זברה, שאפילו נוחות המוות נלקחה ממנה ופניה בוימו כך שהיא תיראה מתה-חיה, סנטרה הדבוק לאדמה ובוקסר מחזיקים את משקל גופה; פעם אחרת הוא רוכן ליד בופאלו שמשתרע על הקרקע, הוא מת-מת, עיניו פקוחות ונראה שהחיוך הרחב של שמואל עומד לנגוס בו בתאווה ששייכת רק לאדם הלבן. אלה באמת תמונות עוכרות שלווה, של בוקסר כמו גם של קנדל ג'ונס בת ה-19 מטקסס, רוצחת פילים ידועה לשמצה, של משפחה אמריקאית בת חמש נפשות, מצולמת ליד גוויה של פיל, ושל הקומיקאי הספרדי סזאל קדאבל, חובב תיירות ציד ובפרט אריות מתים.

לא משנה באיזה מיקום גיאוגרפי, ציד הוא תופעה אנכרוניסטית שהיתה אמורה להיכחד מזמן – כמו אפרטהייד, כמו זנות, כמו עבדות. חיות הפרא של האדמה הצהובה באפריקה צריכות לחיות בחירות, ללא התערבות אדם. אלא שהפעם האדם לא רק חודר לטריטוריה, לא רק מביט או מתעד – הוא טוען רובי ציד ומותיר אחריו קורבנות. הוא לוקח את ילדיו בתקווה שיצטרפו למסורת משפחתית. הוא משלם כסף רב עבור זה. הציד הוא ספורט בשבילו, מפגן כוח ועליונות.

"הטוב ינצח" כתוב על שלט הקמפיין של שמואל בוקסר – ואי אפשר לצחוק בקול גדול יותר על הדיסוננס של האדם המעונב, שרוצה להחליט החלטות גורליות לגבי עירו, מול זה שלובש מדי ציד וצמא לדם. מן הסתם זה תרגיל פוליטי ידוע, מישהו שלף תמונות ארכיון של בוקסר ופירסם אותן כדי להפיל אותו מהמירוץ לראשות העירייה – והפנה אליו את זעם ההמון. זה ציד פוליטי מהסוג היעיל מכל – ויעיד על כך הפוסט המגמגם שכתב בוקסר, שלא הצליח להסביר את החיבה שלו לגופות. אבל זו אפילו לא ההתחלה של הסיפור האמיתי כאן.

אפשר לשמוח על הציד הפוליטי המוצדק ועל האפקטיביות שלו. עכשיו בוקסר הוא האיש הרע, והרע מפסיד. עם זאת, זעם ההמונים, אלה שלא יכולים לשאת את הסנאף והחיבה לסנאף, הוא לא סיבה מספיק טובה להתעודד ממצב האנושות. האנושות עדיין בקאנטים. האנושות, גם זאת שלא טסה לקלאהרי באפריקה וצדה 9 אנטילופות, 5 זברות, 3 ראמים ו-2 בופאלו בשנה, אמנם יכולה להתמודד עם הדיסוננס של קמפיין בחירות שקרי ומציאות אפלה, אבל לא עם הדיסוננס של הזעזוע מרצח בדם קר מול האכילה העיוורת של בשר, הביקורים התכופים בגני חיות והשימוש בעור ובפרוות.

אין לה דרך להתמודד עם זה – אז היא מעמידה פנים. מדי פעם היא מקריבה אדם שקיבל גושפנקא של רשע על המזבח, כדי להרגיש סביר עם עצמה. את הניצחון היא חוגגת בסטייק ענק שהדם מטפטף ממנו, בזללנות מערבית, ומחייכת את אותו חיוך רחב שניחן על פניו של בוקסר. היא שטופת מוח, מניעה את תעשיית הבשר האכזרית כל כך, מפיקה הנאה מתעשיית הבידור והכליאה של בעלי החיים ולא נעצרת, אפילו לא לרגע, לחשוב על קווי הדמיון, ועוד יותר מזה – על כך שזה הרבה פחות נורא למות מכדור בראש מאשר לשאת עינויים במשך חיים שלמים, מלאכותיים, שנועדו לשרת אך אך ורק את צרכיו הבדיוניים של האדם, כמו עשרות מיליוני הפרות ברפתות שעל החלב והבשר שלהן הוא מתענג.

שמואל בוקסר הצייד לא שונה מהקרניבור או מההורים שלוקחים את הילדים לספארי ברמת גן. תעשיית הבשר והחלב היא לא אסון קטן מתעשיית הציד, אם כבר אז מדובר ביחסי כוחות הפוכים. התפכחות היא דבר נהדר, מאבק בקמפיין של אדם בור היא גם דבר נהדר – אבל אם למישהו יש צורך אמיתי להיאבק על זכויות בעלי החיים, כדאי שיתחיל בצלחת שלו, שהרי בוקסר אחד פחות לא ישנה דבר.