פחד ותיעוב (וכיף) בכנסת ישראל

השעה היא 10:30 ובמזנון הכנסת מתכנסים שלושה צעירים חייכנים – ללא חברי כנסת, ללא כתבים פרלמנטרים וללא לוביסטים – ומנסים לחשוב מה אפשר להגיד על המתמודד על ראשות העבודה עמר בר־לב. "הוא לא מזרחי", אומר אחד מהם. די מהר מישהו מסיט את הנושא מבר־לב ומציע ש"אולי גל גדות היא זאת שצריכה להתמודד על ראשות העבודה, כולם אוהבים אותה". מתברר שהעוזר של נאווה בוקר (ליכוד) יושב בסמוך. "אתן '120 ושתיים'", הוא פונה בפמיליאריות ומציע לשני הפרצופים המוכרים מהשלושה לבוא לראיין את חברת הכנסת. "היא תשמח לדבר על אלאור אזריה", הוא מוסיף. הם קובעים להיפגש בעוד שבועיים ולא לדבר על אזריה.

אחרי הישיבה במזנון, בדרך לוועדות הכנסת, אנחנו נתקלים בעוזר של חבר הכנסת עיסאווי פריג' (מרצ), שממלמל "אני נורא אוהב את מה שאתן עושות, השאלה אם הוא ירצה". הוא מבטיח לשאול את חבר הכנסת ולהחזיר תשובה בהמשך היום. גם העוזר של ח"כ חיים ילין (יש עתיד) עוצר אותן. "אני ממש אוהב את הסדרה שלכן", הוא אומר. "רק בכנסת יש לנו מעריצים", אומרת נעמה ספק בעצב.

נעמה היא נעמה נח (31), שיצרה עם רונה כהן (28) – וגם עם הצלם אלון מיטלמן (30) והעורך עמית קרפ (31) – את סדרת הרשת "120 ושתיים". נח, מפיקה בערוץ i24, וכהן, קולנוענית, מגיעות למשכן הכנסת בקביעות כבר יותר משנה וראיינו עד כה יותר מרבע מחברי הכנסת, אך הראיונות שהן מקיימות הם אנטיתזה מוחלטת לתקשורת הממוסדת ולמהדורות החדשות. הם מצחיקים ואישיים ומביכים, ומתחת למעטפת ההיפסטרית המשועשעת מתגלים בהם לעתים רגעים של אמת ואנושיות. נח וכהן צוחקות על חברי הכנסת וגורמות להם לצחוק על עצמם ולהוריד מגננות. לפעמים הם יוצאים טמבלים, לפעמים חמודים, חדורי שליחות פחות ויותר. לקראת העונה השלישית של סדרת הפוליטיקה שמבטאת כל כך טוב את היחס של דור ה־Y לפוליטיקה גם יעלה לאוויר קמפיין מימון המונים. הצטרפנו אליהם ליום שכולו פחד ותיעוב בכנסת ישראל.

שוברות את הקרח

"היו יותר מדי ישיבות סלון מיואשות והגעתי למסקנה שהדבר היחיד שצריך לעשות זה לנסוע לכנסת לראות את המקור, אולי אקבל תשובות", אומרת כהן על תחילת העבודה על הסדרה. "היה לי בראש שצריך לעשות משהו. רציתי שנעמה תבוא כי היא מצחיקה ושנונה והיא הדבר הכי חמוד שיכול להיות לצדי. ואלון הוא הדבר הכי חמוד שמצלם. מובן שהם לא רצו בהתחלה".

באנו להביך. רונה כהן (מימין), נעמה נח ואלון מיטלמן (צילום: דין אהרוני)

אנשים בגילנו, מעניין אותם פוליטיקה בכלל?

נח: "אני חושבת שכן. אני חושבת שאנחנו חיים בסביבה שפוליטיקה מעניינת אותה, ככה זה לפחות ב'מדינת תל אביב'. יש מודעות, אנשים הולכים להפגנות ומוחים".

מיטלמן: "יש לנו קהל אפילו צעיר יותר מאיתנו, אבל שוב, זה הקהל שמתעניין בפוליטיקה".

כהן: "מי שלא מתעניין בפוליטיקה לא יצפה בתוכנית".

נח: "מצד שני היו אנשים שאמרו לי שדווקא בגלל '120 ושתיים' הם התחילו להתעניין בפולטיקה. ישבנו לפני חצי שנה בדיון על חוק ההסדרים, וראינו מאחורי הקלעים איך הח"כים מחלקים. יצאנו בתחושה שכולם פה שקרנים".

כולל השמאל?

נח: "גם השמאל מחרטטים אותנו, ובסוף אתה יודע… אין לנו קול".

לא צריך להיות מדען מדינה כדי לדעת שצעירי דור ה־Y מאסו בפוליטיקה כפי שהיא. בסקר שערך המכון הישראלי לדמוקרטיה לקראת בחירות 2015 נמצא כי "בקבוצת הגיל הצעירה ביותר (18־22) נמצא השיעור הגבוה ביותר של מי שהצהירו כי לא ישתתפו בבחירות (הראשונות בחייהם)". בבחירות האחרונות בארצות הברית היה שיעור המצביעים הצעירים נמוך ביחס לבחירות 2012 בכל המדינות. המגמה הייתה זהה גם בפולין, שווייץ ובריטניה ב־2015. אבל בשבוע שעבר, שיעור הצבעה גבוה בבחירות בבריטניה בקרב מצביעים בגיל 18־24 (בין 66 אחוז ל־72 אחוז) טרף את הקלפים מחדש והראה שבתנאים מסוימים (ואחרי שנכוו מהברקזיט ומהפוליטיקה שהכתיבו הדורות המבוגרים יותר), הצעירים יכולים לנהור לקלפיות.

ד"ר נועה לביא, ראש החטיבה לתקשורת פוליטית וראש התוכנית ללימודי צעירים במכללה האקדמית תל אביב־יפו, מסבירה כי צעירים וצעירות בני דור ה־Y, מי שנולדו באמצע שנות ה־80 עד 1995, ודור ה־Z הצעיר יותר שנכנסים עכשיו לשוק העבודה ולאקדמיה, לא מנצלים את החובה ואת הזכות הדמוקרטיות ללכת להצביע, מכמה סיבות.

לדברי לביא, "מצד אחד הם פועלים באופן חד משמעי ומתבטאים בזירה הווירטואלית: פייסבוק, טוויטר; מצד שני הם פחות משתתפים אקטיבית. הצעירים מאוכזבים ולא בוטחים יותר בפוליטיקאים ששייכים לפוליטיקה הממוסדת, הם לא מאמינים בפוליטיקאים הקיימים, חושבים שכולם מושחתים ושהם מקבלים כל פעם את אותו הדבר, את אותם קשרי הון־שלטון. בפן של ההתנהגות האינדיבידואלית, ההשתפות ברשתות נותנת תחושה שעשית, אבל אתה למעשה לא יוצא מהספרה הזאת. וזה מסביר את הירידה בהשתתפות".

הצעירים שמאחורי "120 ושתיים" פועלים גם הם ברשתות החברתיות (פרקי סדרת הרשת עולים בפייסבוק וביוטיוב), אבל בשונה מאחרים, הם גם מזיזים את עצמם למשכן הכנסת ומביאים את התלונות שלהם לפתחם של מקבלי ההחלטות.

מיטלמן: "רצינו לשבור את הדבר הזה, את המשחק הפוליטי שקורה מתחת לפני השטח. זה קורה בין הח"כים ובין העוזרים הפרלמנטריים שמתווכים בכל מיני עסקאות של 'תן לי ואתן לך'… וזה מה שאנחנו מנסים להביא עכשיו, את התכלס. זה מה שמניע את המדינה".

נח: "בסוף אם אנחנו נתקעים איתם על הדברים של התקשורת והדברים שאתה 'אמור לשאול', אז אנחנו באמת מפספסים את המהות. אנחנו מנסים להבין איך אנחנו מוציאים מהם משהו שהוא ממש מעניין. כי לשאול אותם אם הם בעד הכיבוש או נגד…".

"גם השמאל מחרטטים אותנו" (צילום: דין אהרוני)

ואיך עושים את זה?

נח: "זה קשה. אבל נראה לי שיש בנו משהו ששובר את הקרח ובאיזשהו שלב הם לא יכולים להמשיך…".

כהן: "משהו ששובר את השריון".

מיטלמן: "את הרצינות הפורמלית".

נח: "ואז יש לנו מין רגעים כאלה שיוצא משהו. ואתה פתאום רואה בן אדם ולא מונולוג".
לוקחים אתכם ברצינות?

נח: "כן".

מיטלמן: "לגמרי. יש כאלה שלא, אבל תוך כדי ריאיון הם מבינים שהן לא בנות 17 ושאנחנו מבינים על מה שאנחנו מדברים".

כהן מקבלת הודעה: "היי רונה זה ליאור העוזר של עיסאווי פריג', עד מתי אתן פה היום?, עיסאווי ישמח לדבר אתכן". "אנחנו עד הערב וזורמות", היא עונה.

כולם נראים אותו דבר

בבוקר שבו הצטרפתי לשלושה בכנסת הם באו לראיין כאמור את עמר בר־לב. בין כיף לחיבוק עם יואב קיש מהליכוד (שכבר התראיין לפרק של "120 ושתיים" שבו נחשף הרגל כסיסת ציפורניים קיצוני), עוצרים השלושה למשאל בקרב העוברים והשבים על סיכויי הצלחתו של בר־לב בפריימריז. "אני לא יודעת מי זה", עונה אחת, "אל תשאלו אותי שאלות כאלה", עונה בזעף שומר מנומנם. בוועדת הפנים והגנת הסביבה מתקיים דיון סוער בנושא מינים פולשים ("הנמלה הצהובה המשוגעת, הבריון של הטבע – המינים הפולשים מאיימים על הטבע על הכלכלה ועלינו", נכתב בפלקט על הדלת. לרגע התבלבלתי וניסיתי להבין אם הנמלה הצהובה המשוגעת שמאיימת על הכלכלה היא שם קוד לאחד המגזרים בישראל. אבל אני מבין שהדמיון שלי כנראה עובד שעות נוספות).

לפתע עוברת ח"כ תמר זנדברג (מרצ), שכיכבה בעצמה בסדרה. "היי תמר", קוראות לעברה נח וכהן, אבל זנדברג לא מנידה עפעף ודופקת ייבוש. "היא הכי סנובית בעולם", אומרת נח. "באנו ממש בהתחלה ושאלנו אם היא מעשנת שכטות ואז נראה לי שהשארנו רושם רע, שאנחנו מסוממות", היא מנסה למצוא צידוק להתעלמות של מי שנודעת כאחת התומכות המובהקות בלגליזציה. "גם בריאיון היא הייתה מרוחקת. אתה מדבר עם סתיו (שפיר) ויש להט, ועם תמר זה משעמם. היא עדיין מתייחסת אלינו כאילו אנחנו מסוממות".

השאירו רושם של מסוממות. נח וכהן (צילום מסך)

הלשכה של חבר הכנסת בר־לב נעימה מאוד. על הקירות תלויים תצלומי ארץ ישראל היפה מאפיזודות שונות בחייו עתירי הפעילות של בר־לב – בנו של הרמטכ"ל השמיני ומפקד סיירת מטכ"ל בעבר. אמילי מואטי, הנוהגת לייעץ לחברי כנסת כאלה ואחרים, נמצאת גם היא. מואטי שוכחת לכבות את הנייד שלה, והוא מצלצל בזמן הצילומים. "מי זה בתמונה?", שואלת כהן. "זה אבא שלי", עונה בר־לב. "הבנו שהוא היה ממש חשוב", מגיבה כהן, ובר־לב מקניט: "אני מבין שאתן לא מזהות דרגות".

"כשהציבור מסתכל עליך, אתה חושב שהם רואים ראש ממשלה?", שואלות הבנות, ובר־לב, שנראה חדור מטרה ושליחות עצמית, מנסה להסיט את האש לעבר "הדחליל, יאיר לפיד". "כולם אצלכם נראים אותו הדבר, גבר אשכנזי לבן", הן יורות. לסיכום הן מבקשות ממנו לבחור שיר, ולצלילי הפזמון "אני ואתה נשנה את העולם" הבנות עוטפות אותו בגרילנדה. "זה עמר בר־לב, חבר'ה, הוא רוצה להיות ראש ממשלה". בדרכן החוצה אישה בחליפת מכנסיים רואה אותן ומצקצת בלשונה.

אחרי שהריאיון עם בר־לב הושלם בהצלחה, אנחנו נתקלים בח"כ נחמן שי (המחנה הציוני) והדוברת שלו. "אנחנו לא כל כך מכירות אותך", הן מיד אומרות. "תשאלו את ההורים", הוא מציע. גם ח"כ שולי מועלם עוברת בחטף במסדרון. "שולי, שולי, מתי אנחנו מראיינות אותך?", "תדברו עם הדובר", היא יורה בחיפזון. "היא מלכת ההיפ הופ", הן מצחקקות, וממבט נוסף על שולי מועלם ניכר שאכן יש בצעדיה הקלילים והציפוריים מההיפ הופ שיק.

איילת שקד הזועפת

בשתיים בצהריים אנחנו בעמדת החבלולים (האזור המותר לצילום) סמוך למקום שבו מתקיימות ישיבות הסיעה. צלם עייף למראה של אחד מערוצי הטלווזיה מתוודה: "אני 20 שנה צלם בערוץ ואין לי כוח לראות טלוויזיה ואין לי כוח לראות חדשות". חברי הכנסת אכרם חסון (כולנו) ושרן השכל (ליכוד) נענים בחיוב להצטלם לפרויקט מימון ההמונים ומדברים בשבחה של התוכנית והערך המוסף שהיא מביאה עמה.

נראה כי השכל בת ה־33, שכמובן התראיינה ב"120 ושתיים", מבינה את הלך הרוח שבו פועלות כהן ונח. "אני אישית חושבת שיש חשיבות עליונה להחזיר את אמון הציבור בכנסת", היא אומר לי, "אחת הדרכים היא שקיפות. פתחתי הכל – תלוש שכר, הלו"ז, דיווח שבועי, מה היה ואיזה פגישות, אנשים רואים במה אני עוסקת ואת מי אני פוגשת. זה תהליך שאזרחים נכנסים ורואים, זה יוצר אמון. יש בקרב דור ה־Y חוסר הבנה של התהליכים, הפוליטיקה נראית כמו משהו מרוחק שרק מתי מעט מגיעים אליו. רואים בדור הזה פחות מתפקדים למפלגה. כשאין נגיעה ישירה והם לא מכירים את הדמויות בצורה אישית – הם מרגישים חוסר השפעה".

שרת המשפטים איילת שקד, נציגה מובהקת של דור ה־X בכנסת, חולפת בזעף. יכול להיות שמורת הרוח קשורה בריב המתוקשר שלה עם נשיאת בית המשפט העליון מרים נאור, שחובט באמצעות הודעות פוש בטלפונים הניידים של כולם מסביב.

ההזמנה ללשכת עיסאווי פריג' מתממשת אחר הצהריים. אחרי שיחה קצרה בערבית מדוברת על היכן נמצאת כפר קאסם ולמה חשוב לדעת את זה, השיחה עוברת למחוזות קלילים יותר, למשל איך פריג' מוצא את מקומו כערבי בין הבנות הסנוביות של מרצ. "בנות סנוביות, אבל נחמדות", הוא מתרץ. כאשר נח וכהן משתפות אותו כי נפגעו מזנדברג הוא מחליט שנדרשת סולחה בתיווכו ומזמין אותה ללשכתו. "לא אמרה שלום? זה לא מתאים לנו ולא מתאים לתמר", הוא מגונן. כשזנדברג מופיעה בלשכה, היא מנסה לשבור את הקרח בהומור. "קודם כל אנחנו סנובים מתנשאים ושמאלנים", היא אומרת, "אני מעדיפה לחשוב שאני סנובית מאשר שבטעות עברת מולי ולא ראיתי". "אבל סתיו סלב והיא נחמדה", אומרות הבנות. היועץ הפרלמנטרי מגרד בראשו. יש סולחה.

העוזר דוחק שיש עוד חמש דקות לריאיון ומנסה לדרבן אותן לדבר על הצעת חוק של מרצ. הן לא מראות עניין ושואלות את פריג' אם יש לו דיבור עם ברגותי. איכשהו השיחה מסתיימת בדיון על משמעות ופריג' מתוודה על אמונתו באלוהים. כך גם נח. לסיום פריג' בוחר בשירו של בעז שרעבי "תני לי יד" מהפסקול של "מאחורי הסורגים". "כל עוד אנחנו בני אדם אז יש תקווה", הוא מסכם.

אף שהתחככנו בכמה חברי כנסת נחמדים, כוכב היום האמיתי ביום שבו היינו בכנסת הוא איוב קרא, שר התקשורת הטרי. צוות "אולפן שישי" בהנהגתו של דני קושמרו נמצא במשכן, מתעד את השר הנכנס. שר התחבורה ישראל כץ עובר והבנות מנצלות את הרגע לסלפי. "תגיד תחבורה ביפו", הן מבקשות. קושמרו נראה מוטרד שהבנות ייכנסו לפריים שאמור להיות המאני שוט של נתניהו יוצא מחדר ישיבות. הוא לא יודע מי הן ומתלחשש עם הסובבים במטרה להבין מה פשר התופעה. ח"כ אחמד טיבי מברך אותן בדרכו הסימפטית, "כן, מה הפעם?", וניכר שקושמרו מתחיל להתרשם ואפילו שואל איפה אפשר לראות "את מה שהן עושות".

הראיונות האלה השפיעו עליכם? על התפיסה הפוליטית שלכם?

נח: "מאוד".

מיטלמן: "אני חושב שלכולנו השתנתה התפיסה".

כהן: "הבנו שגם להם אין כל כך הרבה כוח לעשות. אני מאמינה בלעשות דברים לבד, ממש אי אפשר להסתמך על הכנסת שיפתרו את כל הבעיות שלנו, הם לא יצילו אותנו והם לא יושיעו אותנו. צריך ללכת להפגנות, ללכת לכנסת, להיות מעורב ואכפתי. ואם מעצבן לך, קשה לך, לא נעים לך, אז קום ועשה משהו".