חוויה טוטאלית של משחק: "הלבלייד" מצליח להעביר טירוף אמיתי

"Hellblade: Senua's Sacrifice" הוא לא משחק מושלם. הוא עשוי לתסכל ואין בו חדשנות יוצאת דופן, אבל העיסוק האמיץ שלו בנושא מחלות הנפש הופך אותו ליצירה אמיתית ומיוחדת. גיבורת המשחק היא סנואה, לוחמת קלטית שסובלת מפסיכוזה. המסע שלה, בעולם המבוסס על אגדות נורדיות וסיפורים קלטיים בתחילת ימי הביניים, מתרחש גם בתוך תודעתה: היא רואה דברים שאינם קיימים ושומעת קולות שאינם "שם בחוץ".

התחושות של סנואה עוברות אל השחקן דרך האווירה המדכאת והמפחידה של המשחק, אבל בעיקר – וכאן הגדולה העיקרית של "Hellblade" – דרך סאונד היקפי מושלם. השחקן שומע את הלחישות והקולות יחד עם סנואה. חלקן מעודדות אותה וחלקן מפריעות. הכל ביחד יוצא אווירה של טירוף ופחד.

המשחק מחולק באופן הרמטי בין חידות (פאזלים) לאקשן. השחקן הולך עם סנואה ממקום למקום ומקבל הוראות לגבי מה עליו לעשות בכל חלק נתון. מנגנון הקרב פחות או יותר מבוסס על QTE (לחיצות של השחקן בתגובה להוראות על המסך). הלוחמת פונה אל המפלצת ולא יכולה לברוח. אם השחקן לוחץ על "הגנה" בזמן הוא יוכל לתקוף; אם הוא יזוז המפלצת תפספס אותו. המנגנון, למרות הפשטות שלו, מייצר רגעים אפיים נהדרים ואתגר שזורם תוך הזדהות עם הלוחמת, גם בזכות הקולות שהיא שומעת ואומרים לה מה לעשות.

החידות מבוססות לרוב על תעתועי פרספקטיבה, מה שעלול להיות לעתים מתסכל מפני שהמכניזם עצמו שעומד מאחורי החידה אינו ברור. בנוסף, גם המעבר בין החידות לאקשן לא מושלם, ובכל מקרה חסר יותר אקשן.

המתח במשחק נבנה גם בזכות המספר המוגבל של פעמים שהשחקן יכול למות. אם הוא יעבור את הגבול סנואה תאבד לגמרי את שפיותה והמשחק ייגמר, והמשחק השמור יימחק אפילו אם השחקן כמעט הגיע לסוף. החשש הזה מעלה את רמת המתח בקרבות, וגם עלול, כמובן, לתסכל.

אווירה של טירוף ופחד. Hellblade: Senua's Sacrifice

שורה תחתונה: למרות הדברים הלא מושלמים שבמשחק, שבהם צריך לציין גם את הבאגים שיכולים לתקוע לפתע את השחקן בקיר, "Hellblade: Senua's Sacrifice" מצליח בגדול היכן שמשחקים גדולים נכשלים: הוא שוזר באופן מושלם סיפור לתוך משחקיות, ומהווה חוויה טוטאלית.

"Hellblade: Senua's Sacrifice", ל-PC ופלייסטיישן 4, מחיר: 30 דולר, ציון ממוצע במטה-קריטיק: 81

[interaction id="59a3deea1868a8c438dfc775"]