נס גלוי: האירוויזיון היה הצלחה כנגד כל הסיכויים

כל חוליי החברה הישראלית התנקזו אליו, ובכל זאת לא מעט חובבי אירוויזיון ותיקים הגדירו אותו כטוב ביותר אי פעם

חלומות של אתמול (צילום: Michael Campanella/gettyimages)
חלומות של אתמול (צילום: Michael Campanella/gettyimages)
20 במאי 2019

מתישהו לקראת 4 בבוקר, הססמה "העז לחלום" שהתנוססה בכל פינה במרכז העיתונות המתרוקן באקספו תל אביב נראתה פחות כמו קלישאה אירוויזיונית ויותר כמו המלצה רפואית. יובל כהן, העורך והבמאי הראשי של התחרות, למשל, נראה היה כמו מי שלא ישן לפחות שבועיים, ובכל זאת התמסר לכל מיקורופון פתוח בסביבה. "אני לא רוצה ללכת לישון כרגע", הוא מודה. כשאני מבקש ממנו לתת טיפ למפיקים של האירוויזיון הבא בהולנד הוא אומר: "אני יודע שזאת קלישאה אבל אני מאמין שאם אתה שם את הנשמה – זה ייצא מדהים". ככה זה באירוויזיון, קלישאות הן כלי העבודה הכי טוב שלך.

אז בסוף לא הייתה פה דרמה גדולה. ההולנדי ניצח כמו שחזו כמעט כולם; קובי מרימי לא סיים אחרון; האיסלנדים הניפו דגל פלסטין; מדונה קצת זייפה. לא ביג דיל. אז זהו. ביג דיל ועוד איך. ארץ ישראל נקנית בייסורים, אמרו חז"ל – וגם האירוויזיון, יודע עכשיו כל מי שחי פה בשנה האחרונה. רשימה חלקית: ירושלים או תל אביב; מלחמות שבת; איומים בחרם; פיצול התאגיד; תקציבי אבטחה; כמעט מלחמה בעזה; מחירי כרטיסים מופרכים. נדמה כאילו כל חוליי החברה הישראלית התנקזו לארוע הזה, שאיכשהו נגמר במה שלא מעט חובבי אירוויזיון ותיקים הגדירו כטוב ביותר אי פעם.

קל מאוד לנסות ולהפוך את הצלחת האירוע הזה למטאפורה למדינת ישראל כולה, אבל האמת היא שזהו ניצחון של בני אדם, כמו כהן וכמו רבים אחרים, ב"כאן" ובעיריית תל אביב (ובהחלט לא בממשלת ישראל), שפשוט עשו את העבודה שלהם כמו שצריך, והפכו את השבוע הזה למשהו שנשמח להיזכר בו. שלושה מופעים חיים – שני חצאי גמר וגמר – שהצטלמו היטב, מעברונים אלגנטיים שהראו ישראל שאנחנו בקושי זיהינו (מי בא לטיול ברוחמה badlands?); כפר אירוויזיון שוקק; אינספור אירועים, מסיבות וקבלות פנים. כל זה קרה ממש כאן, במדינה שלא מסוגלת לבנות גשר בלי שזה ייגמר במשבר קואליציוני.

והיתה גם מוזיקה, שבאופן מעט אירוני היתה החוליה החלשה באירוע כולו. אסופת שירים מאוד בינונית, אפילו במונחי אירוויזיון, העניקה את הזכייה השנה לדנקן לורנס, הולנדי חביב (ובינינו, קצת דוש) עם שיר שכולנו נשכח תוך כמה ימים. אז בקבוצות חובבי האירוויזיון ימשיכו לזעום על האיסלנדים ו"הפרובוקציה" שלהם (כי בישראל 2019 סתם ניפוף בדגל פלסטין הוא מעשה בלתי נסלח), הפוליטיקאים ימשיכו ללהג ולחפש קרדיטים, ואנחנו? אולי באמת נעז לחלום על המדינה הזאת שהופיעה בגלויות. נראית כמו מקום כיפי.