"I Am Easy To Find": דה נשיונל מרגישים את כל הרגשות באלבום החדש
אם אתם לא מכירים את הלהקה אולי מוטב להתחיל מיצירות מוקדמות, אבל חובבים ותיקים יקבלו כאן ארוחת מלכים
לדה נשיונל לא אכפת מהקשקושים על מותו בטרם עת של האלבום, או טווח הריכוז הממוצע ההולך ומתקצר של המאזין המזדמן. האלבום החדש שלהם, השמיני במספר, נקרא "I Am Easy To Find" וכולל 16 שירים. 64 דקות של מוזיקה שדורשות הקשבה מלאה, ונוסף אליו גם סרט באורך חצי שעה של הבמאי מייק מילס ("נשות המאה ה־20"). יש מעט להקות במעמד כזה שנמצאות בלב הקונצנזוס של האינדי, שיכולות להרשות לעצמן פרויקט כל כך שאפתני: דה נשיונל, הלהקה הנוגה מאוהיו, הולכת עד הסוף עם החזון שלהם והקהל הנאמן שלהם הולך אחריהם.
הקול הנשי נמצא במרכז האלבום ומשמש כמצפן שלו. כבר בשיר הפותח, "You Had Your Soul With You", מתארחת גייל אן דורסי, הזכורה לכם אולי כבסיסטית הקולית, הקירחת והמוכשרת של דיוויד בואי. אן דורסי, שמתארחת בכמה משירי האלבום, מוסיפה טקסטורה מרתקת. היא שרה רק שתי שורות לבדה – אבל הקול שלה כאילו פורץ סכר מוזיקלי. הכוח של הדואט בינה לבין מאט ברנינגר הסולן וכותב המילים, מזכיר את שיתוף הפעולה בין גרג דולי לבין מרסי מייס באלבום "Gentleman" של האפגן וויגז: לפעמים קול אחד לא מספיק כדי לספר את כל הסיפור. בנוסף לאן דורסי מצטרפות לאלבום גם שרון ואן איטן, מינה טינדל הצרפתיה, ליסה האניגן האירית, קייט סטייבלס ועוד זמרות רכות הבעה.
ללא הקולות הנשיים שיוצרים דיאלוג, היינו נשארים עם מילים מדוכאות של חצי־זומבי שלא מצליח לחיות את חייו באמת. העצבות בשירים זועקת: חרף האהבה, קרבה בלתי אפשרית. "הייתי נרדם בזמן שאת מדברת", "לפעמים אני מרגיש שאני לא באמת כאן חצי מהזמן", "אני חושב שאני נתקע בקיר", אומרים השירים. במובן הזה מדובר באלבום חשוף מתמיד, אפילו בסטנדרטים הענוגים של דה נשיונל. הם אמנם מעולם לא היו להקת רוקנרול גברית טיפוסית, כזו שמשדרת מאצ'וסיטיות או גבריות רעילה, אבל באלבום הזה הם הולכים עד הסוף עם ההתעקשות להיות הכי פגיעים שיש, ומצליחים לרתום את כל העצב למעין עפיפון גדול ושחור, שאיתו הם מנסים לנווט בין עננים קודרים, כשהם יודעים היטב איך ניסיונות תעופה מהסוג הזה נגמרים בדרך כלל.
האלבום גדל ומשתנה, ומגיע לשיא עם "Her Father in the Pool", בקטע א־קפלה של מקהלת הקולות הנשיים של האלבום, שהופך למעין תפילה או קינה. הקטע הקצר הזה כאילו מחלק את האלבום לשניים: קולות המקהלה הולכים ומתחזקים והסקאלה של האלבום הולכת ומתרחבת איתם. אם עד לאותו רגע האלבום היה מוקדש לשירים היותר קליטים, שיכולים להפוך לסינגלים, כאן אנחנו מגיעים לבטן הרכה אפילו עוד יותר: השירים מתארכים, יותר משש דקות והאווירה הופכת כנסייתית ומהורהרת יותר.
בין האישי והרומנטי, ובתוך הכישלון בניסיון לקרבה ואינטימיות, נמצא כמובן גם הפוליטי, מבליח לרגעים בנקודות ומזכיר את האפוקליפסה המתעתדת להגיע בכל רגע. העולם בחוץ מפחיד, ואין לנו איך להגן על עצמנו מהסכנות שבו: "אבל אני עוזב את הבית ואני מפחד שלא יהיה לי את הביצים כדי לתת לנאצי אגרוף בפרצוף", שר ברנינגר בחרדה ניכרת. ברנינגר כתב את המילים יחד עם קרין בסר, משוררת שהיא בת הזוג שלו בעשור האחרון. היא כותבת הסתרים הלא כל כך סודית שלו עוד מאז האלבום "Boxer", ומהווה למעשה עוד חברה בלהקה. המילים מלאות ברפרנסים, מפיליפ רות', REM, הקוסם מארץ עוץ ועד לציטוט מחשבון האינסטגרם של פטי סמית'.
זה אלבום שאפשר לשקוע וללכת לאיבוד בתוכו, אבל למי שלא מכיר את פועלה של הלהקה לא בהכרח כדאי להתחיל את המסע שלו עם דה נשיונל דווקא ממנו, אלא מאלבומים מוקדמים ונגישים יותר דוגמת "Boxer", גם אם הם שרויים בעצבות לא פחות מהחדש. בראיון לפיצ'פורק סיפר ברנינגר, שמילס אמר לו במהלך העבודה על הסרט "אני לא יודע מה אנחנו יוצרים כאן: אולי זה יהיה 'Lemonade' בשביל אנשים לבנים מדוכאים". נראה שהוא הבין את זה.