למה רחוב אלנבי הוא המקלט של כולנו?

אלנבי זה הרחוב שעברתי בו הכי הרבה פעמים בחיים שלי. כשהייתי ילדה היינו מגיעים בקו 18 מבת ים לרחוב ומשוטטים בו עד שוק הכרמל. או שהיינו מגיעים לדודה סוניה שהייתה לה חנות בגדים בנחלת בנימין, יורדים בפינת אחד העם וזולגים ישר לרחוב המקביל. לא נשארים בו יותר מדי, אפשר לחשוב לרגע שהוא רחוב מעבר, כמו נס ציונה שמחברת בין ראשון לציון לרחובות. אין לו ייחוד, כאילו הוא רק צינור שמעביר המוני אנשים יום יום אל עבר רחובות צדדים.

>> פרויקט צילום: האנשים שמסתובבים באלנבי בשעות הקטנות

אבל למדתי להכיר אותו, לטייל בו ורק בו. הצינור הראשי של הלב שלי. לפעמים נדמה כאילו הוא צף על גדותיו מרוב עצב והכל נשפך החוצה לרחובות הצדדים, לכן אי אפשר לשרוד בו הרבה זמן. כוח הג'י שלו חזק מדי אבל אני עמדתי כמו סכר עצום, סופגת את כל הסחלה, את כל האנושיות בו. זה רחוב שאתה יודע שהוא התחיל להשתדל אבל אחר כך הוא ויתר. הוא גם לא עמד במעמסה.

גם פעם הוא היה חמוד. רחוב אלנבי (צילום: לע"מ)

יש בו אבק ופיח והוא מגעיל בעיניי אבל הוא גם זוהר בעיניי, זה הרחוב המיועד לסט של סרט, תכף מישהו יצעק "אקשן" ואני אתחיל לבכות. אלנבי גם מנקה אותי, בדרך הביתה, את תת המודע שלי. הוא גורם לי להחלים מהבר עד הבית.

עם הזמן המצאתי את שיטת "טיפול באמצעות אלנבי". אחרי שכרות מטורפת, כשאת מתנדנדת לבד הביתה ומרככת את הכל, קוצר הנשימה נפסק ויש שקט. המעבר בו חושף אותך לפרצופים, לחיוכים, לכל אדם שעובר ברחוב. אפשר לראות על כולם איך הם מתרככים בו בדרך הביתה.
הוא רחוב המקלט הבטוח של כולנו. הוא מאפשר ומכיל. הוא שוטף אותי כמו צינור חזק אבל הפעם, בניגוד לעבר, אני לא זולגת לצדדים, אני נשארת איתנה בזכותו.