סטנדאפ חדש לאורנה בנאי. יש בדיחות שהיא לא יכולה לספר
הקומיקאית האהובה מעלה בימים אלה מופע סטנדאפ חדש וכהרגלה - לא חוסכת מאף אחד ולא מצנזרת. בשיחה עמה היא מספרת על ילדות אנלוגית, סלידה מטיסות ועל ימי הקורונה. "שלחנו סוכני מוסד להביא מטושים, אלכוג'ל עלה כמו כמהין"
מעט אנשים גורמים לי ללכת על קצות האצבעות במחיצתם. זה לא מגיע מפחד או כניעה, אלא מכבוד עמוק וכן לחכמה או איכות כלשהי. אורנה בנאי גורמת לי לי לכך. היא ענק מחשבתי. לנסות לסכם את אורנה כשחקנית או סטנדאפיסטית זה כמו להגיד על מוצרט שהוא ג'ינג'י ולהתעלם מכל העניין עם הפסנתר. במיקרו זה נכון, אבל באורגינל חוטא לאמת.
אורנה בעיני היא סוג של נביאת זעם. הראייה שלה חדה וההבנה שלה לחיים האלה עמוקה יותר משל בני תמותה רגילים. היא יורה עלינו את האמת שלה כפי שהיא מפענחת אותה מהאספקלריה הספציפית שלה. לא מרככת לנו אמיתות קשות. היא מנחיתה אותן ללא רחם. בתגובה אנחנו צוחקים מהמילים שלה אבל זו תגובה שבעיקר מלמדת על מבוכה. היא מנגנת לנו על הנימים הכי אינטימיים במיומנות של ג'ימי הנדריקס ואומרת דברים קשים ונחרצים אבל בנועם. בקולקטיב שהרטוריקה שלו היא של כלי זין נותר מעט מקום לקול כזה – בעיקר אם הוא שפוי וצודק.
"לאחרונה השקתי מופע סטאנדאפ חדש, אני שמחה בו ואוהבת אותו מאוד-מאוד. את המופע הקודם הרצתי כעשור ובפירוש הרגשתי רעב לחומרים חדשים ומרעננים, לנושאים רלוונטיים לחיים שלי ולבדיחות ופאנצ'ים שיצחיקו אותי מחדש", היא מספרת. "לפני שנה בערך לקחתי חלק בתוכנית סטירה ששודרה בכאן 11 ושם הכרתי את אבי בלקין וליאת שביט. הם כתבו עבורי את הבדיחות בתוכנית ושם בחדרים המוזנחים של האולפנים התאהבנו.
הצעתי להם שנכתוב ביחד מופע חדש בשבילי ולשמחתי הרבה הם היו בעניין. במשך חצי שנה נפגשנו פעם בשבוע אצלי בסלון. כל אחד מאתנו סיפר סיפורים ושיתף בזיכרונות, חוויות, ובתובנות על החיים שלו. צחקנו עד שכאבה לנו הבטן, התרגשנו מלא וידענו שעומד להיוולד ערב שיהיו בו שילוב של הרבה הומור, קצת כאב והרבה אמת כי אלו הדברים שאיתם אני מנצחת את החיים".
היא מוסיפה: "לפני שבועיים עליתי עם המופע לבמה לערב השקה חגיגי כזה, בקהל נכחו אנשי תקשורת, בני משפחה שלי, חברים וגם בלקין וליאת. כל כך חיכיתי לרגע הזה, ידעתי שהמופע טוב, ידעתי שהסיפורים שאני מספרת מצחיקים עד דמעות ומעוררים את הרגש ואת המחשבה. היה ערב נפלא. הייתי על גג העולם. במופע אני מספרת על הילדות שלי, על הדור האנלוגי והבלתי זמין שהיינו לעומת דור האפליקציות שגדל היום.
ההורים שלי לא ידעו איפה אני מסתובבת. הייתי יוצאת מהבית ולאף אחד לא היה מושג איפה אני ומתי אני חוזרת. גמל היה יכול לדרוס אותי. בדואי יכול היה לשאת אותי לאישה שלישית בניגוד לרצוני וההורים שלי לא היו יודעים. 'איפה היית?' 'נישאתי לחאלד'. 'אוי עכשיו כל הבית יהיה חול'. אני מספרת על מערכות היחסים שהיו לי גם עם בנים וגם עם בנות ועל ההבדלים ביניהם, מזכירה לקהל את ההתחלה של הקורונה, כמה היינו מאוד מבוהלים ומטומטמים. הטסנו לכאן מטוסים עם ביצים, שלחנו סוכני מוסד להביא מטושים, אלכוג'ל עלה כמו כמהין. אני מספרת על החוויות שלי מטיפולים אצל פסיכולוגים פסיכיאטרים דרך מכשפות ומתקשרים ועוד נושאים".
היא אמנם אישה מכף רגל ועד ראש אבל יש לא מעט גברים שהיו רוצים אשכים כמו שאדושם חננה בהם את אורנה בנאי. לפני שלושה עשורים פחות או יותר, כשהבארבי היה עדיין במשכנו הישן בסלמה 40, הופיעה קורין אלאל בערב קיץ אחד. הייתי בחדר ההלבשה. אורנה, אלמונית באותם הימים והחברה של קורין, ניגשה אליי ובלי למצמץ הצמידה את המצח שלה למצח שלי ושאלה בקול מונוטוני וכמעט מאיים: "למה לבחורות יש פירסינג בדגדגן?". "לא יודע" מלמלתי המום. זרם התודעה שלי היה על אלפיים קמ"ש ותהיתי: למה היא בפרצוף שלי? מי זאת? מה אני עונה לה?
החדר, שהיה מלא בנשים שגברים לא נחוצים בעולמן, בהו בסיטואציה המשעשעת המתפתחת להן מול העיניים. "כדי שיהיה איפה לתלות עץ ריח" היא פלטה ואז הלכה, מותירה אותי המום. הנשים נקרעו מצחוק. שם למדתי שיש מקומות בהם כל הדאווין שלי לא שווה כלום. היום היא לא הייתה מספרת בדיחה כזו אני בטוח. אבל יש בתעוזה שלה כדי ללמד על הלב הענק שלה.
"לפני חודשיים טסתי ללונדון להופיע שם מול קהל ישראלי. אני לא כל כך מורגלת בזה, לא בנסיעות לחופשות בחו"ל, ולא בהופעות מחוץ למדינתנו. אני אישה קצת איטית, כבדבדה. לא קל להזיז אותי מהבית שלי, מנעלי הבית שלי, מהמיטה שלי. בכלל, באופן כללי, לא מרבה לעשות תנועות חדות. אז טיסות לחו"ל הן מבחינתי מאמץ עילאי. אני גם נורא סובלת מהתורים בשדה התעופה ומלשבת במטוס במשך שעות. הטיסה מבחינתי היא עינוי מתמשך. תמיד מתבוננות בקנאה בחארות שמצליחים להירדם בישיבה במטוס, מאחלת להם לא להתעורר לעולם, אני לא יודעת לישון במטוס. אף פעם לא הצלחתי לישון בטיסה.
כשמגיעה הנחיתה המיוחלת אני עוברת דרך תא הטייס, נופלת על זרועותיו מנשקת אותו ויוצאת מהטיסה עם תחושה שהסתובבתי במייבש כביסה במשך שש שעות ושאני רוצה כירופרקט יותר משאני רוצה שלום וסוף לכיבוש. אז כשהודיעו לי מהמשרד שלי שנסגרה הופעה בלונדון ואני צריכה לטוס לשם הרגשות היו מעורבים: שמחה והתרגשות מצד אחד אבל גם חשש מריבוי התנועות והפעולות שהגוף ההמום שלי אמור לעשות".
היא מספרת ש"לא יצאתי מהארץ בערך שלוש שנים גם בגלל הקורונה וגם כי אין כמו בארץ. הטיסה כצפוי הייתה סיוט מתמשך, ירדתי מהמטוס בצורה של סימן שאלה אבל מכאן המצב הלך והשתפר, לונדון קיבלה אותנו יפה, השתכנו במלון בוטיק מקסים, טיילנו הרבה ברחובות ובשווקים, האוזן שלנו התענגה על אנגלית במבטא בריטי, לא הבנו מילה ממה שהם אמרו אבל איט ווז סו לאבלי. ההופעה מול הקהל הישראלי הייתה מצוינת, חזרנו לארץ בשחייה והאמת שכבר בא לי שוב".
לפרטים נוספים ולרכישת כרטיסים למופע החדש של אורנה בנאי