אלכוהול. סיגריות. שנאה עצמית. יום אחד הוא ינהל פה תיאטרון

עידו קולטון (צילום: ארלה הצמצם הבוער)
עידו קולטון (צילום: ארלה הצמצם הבוער)

בהצגה אחת הוא מחזאי ושחקן, בהצגה שנייה הוא במאי ושחקן, עידו קולטון חי, נושם, ישן, אוכל תיאטרון. הילד שהיו שופכים עליו ברד בקפיטריה של בית הספר גדל וחוגג עכשיו את החלומות שלו. בואו לחגוג איתו בצוותא ובתמונע

בזכות ילדים חריגים העולם רק הולך ומשתפר ומתקדם. תחשבו על זה רגע. אוסקר וויילד. סלבדור דאלי. ישעיהו ליבוביץ'. האנטר תומפסון. ניים דרופינג. ילדים טובים לא מתחילים מהפכות. ילדים טובים גדלים להיות אזרחים צייתנים, שבטוחים שלמות עבור חול קדוש זה אחלה. בפעם הראשונה שראיתי את עידו קולטון, 28, הוא עוד היה תלמיד למשחק. אם להיות כן הנוכחות שלו הציקה לי. למרות שהוא היה על הבמה, בדמות, הרגשתי שהכל שלו. הרגשתי שאני והקהל עובדים אצלו. יש לו מין יכולת כזאת. הוא עוטף אותך בפקעת שעשויה מכישרון, אמביציה, כריזמה ונחישות. ואיכשהו, מכאן או מכאן, את.ה תהי.ה שלו. He will own you. זו תכונה שעד היום ראיתי רק אצל פוליטיקאים שמשתמשים בה לרעה. אבל עידו קולטון הוא שחקן בן שחקן. העבודה כבר בציטופלזמה שלו. הוא חי, נושם, ישן, אוכל תיאטרון. זה מגדיר אותו. זה כל מה שהוא. 

"בדיוק כמו הקלישאה שאני, תמיד חלמתי לעמוד על במה", הוא אומר לי. "זה כנראה נבע מהרצון שלי שכולם ישמעו ויראו אותי. כשהתבגרתי הבנתי שאני לא רוצה רק לשחק אלא גם לביים ולכתוב את מה שאני רוצה להביע. מפה לשם עברו כבר 28 שנים, אני מביים, משחק וכותב בדיוק כמו שחלמתי. גדלתי בחולון. בחטיבה מדי פעם היו שופכים עלי ברד בקפיטריה בגלל שלא החלקתי להם ממש טוב בגרון, אבל היה לי את עצמי מגיל מאוד צעיר וזה הספיק כדי לשרוד.

עידו קולטון (צילום: ארלה הצמצם הבוער)
עידו קולטון (צילום: ארלה הצמצם הבוער)

"אמא שלי, כפרעליה, הייתה קונה לי כרטיסים להצגות ומחכה לי מחוץ לאולם כי לא הייתה לה סבלנות", ממשיך קולטון בזכרונותיו. "אני הייתי נכנס בבגדים חגיגיים, מבזבז את דמי הכיס שלי וקונה תוכניה למזכרת – משנן את כל שמות היוצרים והשחקנים ויודע בדיוק מי עשה מה ומתי. הייתי ילד תיאטרון בלתי נסבל שרוצה שכולם ישמעו אותו. גדלתי, גם הכרס גדלה – והיום אני חוגג ומרים בחדרי חזרות, יוצר ומגשים את החלומות שלי, כותב לטלוויזיה, כותב לתיאטרון, כותב למגירה, מלמד, מביים לפרינג' ובקרוב גם לרפרטוארי, משתדל לחגוג את הגודל שלי ולא להתנצל על מי ומה שאני למרות שזה לפעמים עולה לי בבריאות. אלכוהול. סיגריות. שנאה עצמית ואכילה רגשית – הלוואי וכל החיים שלי היו מלווים בקורנפלקס כריות שלא ניתן להשמין ממנו לעולם".

התפקיד של התיאטרון בחברה הוא, בין היתר, להתריע ולהזהיר על עוולות וחוסר צדק. להאיר את מה שהעיתונות לא מצליחה. להנגיש לציבור סוגיות מורכבות היישר ממסדרונות הכוח. לצאת נגד עוולות וחוסר הגינות על מנת שהעם יוכל להבין איפה הוא חי ולהבין מי הם נבחריו. זה כמו כליות: אם התיאטרון עושה את עבודתו – הפסולת יוצאת החוצה. זו מסורת של תיאטרון עוד  מיוון העתיקה. כדי שהתיאטרון יעבוד צריך שמי שמפעיל אותו ידע את הלך רוחו של העם ויידבר את שפתו וישחה ב'פוליטיקה' המקומית מבלי להזדהם מהשחיתות, בלי למכור את נשמתו למי שחותם לו על הצ'קים, בלי לוותר על היושרה המקצועית. עידו קולטון אמנם רק בן 28 אבל הוא מדבר כמו וויאז'ה. וזה כי הוא מכיר על בשרו את הביבים מסמואל בקט ועד המלך ליר. אם אני צריך להמר, יום אחד הוא ינהל את התיאטרון בישראל.

עידו קולטון (צילום: ארלה הצמצם הבוער)
עידו קולטון (צילום: ארלה הצמצם הבוער)

"בימים אלה אפשר לראות את ההצגה שביימתי ובה אני משחק, 'הקהל מתבקש לעמוד'", ממשיך קולטון. "המחזה נכתב על יד עדינה חיימיס בשיתוף איתי. זכינו בפסטיבל עכו בפרס המחזה\ פרס השחקנית (עירית נתן בנדק) וציון לשבח על הבימוי והמוזיקה. ההצגה מספרת על תיכון עלומים בעכו שבדיוק מקיים את החזרה הגנרלית לטקס העירוני לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. על בימוי הטקס הופקד לראשונה אריק יעקובסון, במאי תל אביבי מגלומן שטקסים הם כל חייו, הוא לוקח את המשימה צעד אחד קדימה בשם האמנות שלו ועושה ספקטקל של זכרון – כמה שזה נשמע לכם מופרך תלכו צעד אחד קדימה. ההצגה הזאת מבוססת על אירועים אמיתיים שקרו לי ולעדינה, בתור בימאי טקסים בעבר והיא שוחטת לא מעט פרות קדושות, אבל היא בעיקר מציבה לנו מראה על איך שאנחנו בוחרים לזכור ובעיקר לקדש את המוות ופחות את החיים.

"הפקה נוספת שביימתי ובה אני משחק היא המחזמר 'אמאל'ה – מחזמר חיובי לקורונה' שעלה בצוותא בשבוע שעבר. את המחזה כתבה גלי אשכנזי לוין שגם משחקת בתפקיד הראשי, והיא מגוללת את סיפורה של אמא צעירה בתקופת קורונה שתקועה עם התינוק שלה בן השנתיים בסגר הראשון. זה מחזמר צבעוני, מוטרף וקורע מצחוק – אנחנו שרים במשך שעה וחצי עם להקה חיה מוזיקה מקורית וצוחקים על אחת הטראומות הגדולות שקרו לנו בעולם . על המסך הגדול הולך לצאת בקרוב הסרט הקצר 'זה היום שלי' שכתבתי יחד עם יעלי רוזנבליט ובויים על ידי חלי הארדי. עבדנו עליו במשך שנה ואני לא מאמין שהוא סוף סוף הולך לפגוש קהל ולהסתובב לו בעולם. זה סרט קטן ומרגש על חברות והקרבה ואני מאוד מאוד מתרגש ממנו".

>> את עידו קולטון תוכלו לראות ב"הקהל מתבקש לעמוד" (תמונע 28.6, 20:00) וגם ב"אמאל'ה – מחזמר חיובי לקורונה" (צוותא, 11.7, 20:30). אם אתן אוהבות תיאטרון – אל תחמיצו.

עידו קולטון (צילום: ארלה הצמצם הבוער)
עידו קולטון (צילום: ארלה הצמצם הבוער)