אמנית אחת בשבוע: רותם נחמני מציגה לראווה את הכאב שלה

יש לה הגדרת שריר של אל יווני. וגלח של ריהאנה. הכי קל לשים עליה תווית ולגמור עם זה. אבל דברים הם לרוב לא מה שהם נראים. דובדבנים ומנגו גדלים בעונג בקור ההררי המושלג של הגולן. האוויר מתוק יותר. השינה ערבה יותר. המים בברז טעימים יותר. הגולן הוא בית גידול מושלם לא רק לפירות אלא גם לאנשים שלוחץ להם במסגרת. הגולן הוא התפאורה של הילדות של רותם נחמני, 38, שחקנית ויוצרת ולוחמת שמערערת את כל מה שחשבנו על אמהות (הנה היא באינסטה). אישה ששוברת את התבנית בעצם קיומה ומגלה תעצומות נפש ששמורות בדרך כלל לגיבורים מיתולוגיים (הנה היא בפייסבוק). רותם נחמני מסרבת לעשות מה שמצפים ממנה. היא לוקחת את הכאב הפרטי שלה, ומציגה אותו לראווה על הבמה בהומור שחור נוקב ומעורר הערצה. 

רותם נחמני (צילום: ארלה הצמצם הבוער)

"מגרש המשחקים שלי היה פארק הירדן, בריכת הקצינים, הזויתן והכנרת. בגן שיחקתי בחיילים ובניתי מחנות. עד כיתה ד' רציתי להיות בן, כשהבנות בכיתה התחפשו למלכת הכוכבים אני התחפשתי לאקסל רוז, ניסיתי להשתין בעמידה והתחביב שלי היה לבעוט לילדים בביצים ולהוריד אותם בהורדות ידיים. חוג דרמה במתנ"ס בקצרין. תפקיד ראשי בפסטיבל של הגולן, ואיך לא – תפקיד של ילד. מטפסת על עצים, משחקת כדורגל, מתחרה באליפות טאקוונדו ארצית וזוכה בתואר סגנית אלופת הארץ", היא משחזרת.

"בתיכון הבנתי שאין מה לעשות, אני בת אבל אחרת. אז טרחתי להכריז בכל הזדמנות שיש לי אשך אחד כדי לוודא שכולם מבינים שלא מתעסקים איתי. התגייסתי לצבא והייתי לוחמת בגדוד קרקל, בנים בנות מעורב, מצטיינת פלוגה. אני בלתי מנוצחת, חזקה כמו שור, ראש לפותות ושועל לאשכים. שאלות של מגדר תמיד עניינו אותי. בכל הזדמנות החברה ניסתה להזכיר לי שזה מוזר שאישה מחזיקה ג'יגסו ביד במקום למרוח לק, ולשכוח שהעובדה שאני חיה רעה לא אומר שאני לסבית. ניסיתי להבין איך מתבטאת הנשיות שלי, מהי נשיות בכלל, מי החליט מה מגדיר אותי כאישה. בגיל 26 פגשתי את שוקו (בעלי הגבר שבגברים), ואט אט המגננות ה'גבריות' שסיגלתי לעצמי התקלפו והתרככו. ברחם שלי התחילה להתעורר התשוקה להיות אמא ובמקביל הרגשתי איך אני מתחברת לנשיות שלי, שזה בסך הכל אומר שהפסקתי לנסות להוכיח אחרת. ואז הורידו לי את החצוצרות. זה היה וואחד שיעור באירוניה". 

רותם נחמני ב"מקושקשת" (צילום: ארלה הצמצם הבוער)

יש מילים שכשגברים שומעים אותן הם נסגרים מייד. וסת. שחלות. תחבושת היגיינית. כל מילה שקשורה לפולחן הנשי ולתחזוקה השוטפת מכניסה את החסון והנאור בגברים לבונקר מבוצר של מבוכה ובורות. רוב העולם נותן לכאב לנהל אותו. רותם מבינה את זה. אולי לכן ההצגה שלה מצחיקה ממש בחלקים מסוימים, אך למעשה קשה לצפייה כשזוכרים שמדובר כאן בשני בני אדם שלאהבה שלהם אין פרי בדמות ילד. הכאב הזה שלה הוא נחלתם של לא מעט זוגות אחרים שמזדהים איתו. האופן הקליל והחף מרחמים עצמיים בו היא עוסקת בכאב הזה הופך את החוויה לשיעור מאלף באצילות. צריך כוחות נפש רבים כדי לעמוד על במה כשמדובר בנרטיב שמבוסס על חיים של מישהו אחר, לא כל שכן כשהנרטיב נוגע לך בכאבים הכי פרטיים ואינטימיים. על במה, לפני קהל. 

"ההצגה 'מקושקשת' נולדה מתוך מקום הישרדותי", היא מספרת. "אחרי שנה של ניסיונות כושלים להיכנס להריון, גילו שיש לי אנדומטריוזיס -מחלה גניקולוגית כרונית שפוגעת באחת מ-10 נשים וגורמת לאללה יסתור ואחותו, ציסטות, דלקות, כאבי אגן ובטן כרוניים ול-50 אחוז מהחולות גם בעיות פוריות. אני מהחצי הגרוע יותר. כאילו היקום אמר – חזקה? חיה רעה? בואי ניתן לך פצצה ונראה מה יקרה. הפצצה הזאת שלחה אותי לתהומות. הורידו לי את החצוצרות כי הן היו חולות, בלי חצוצרות אי אפשר להיכנס להריון באופן טבעי. בקיצור – גם ניסים לא יהיו פה. רק אני ומלא כפות ידיים של רופאים זכרים שנדחפות לי לקישקע כל שני וחמישי.

רותם נחמני (צילום: חיים קמחי)

"כל סבב של טיפול פוריות מניב כלום ושום דבר", היא ממשיכה. "מציפייה לאכזבה, עוד מכה ועוד מכה ועוד רגע אחד ואני מתפוררת לגמרי. אז כתבתי את כל החרא הזה ויצא לי שירה. ופתאום כל הליך רפואי שאני עוברת הופך להיות חלק דרמטורגי בעלילה. כל מזרק וכדור הופכים להיות פוטנציאל לאביזר בימתי. מצאתי את האפשרות לעכל את האסון הזה. להפוך אותו לאמנות. מטבע הדברים, מעשה האמנות יצר לי הרחקה מהסיפור שלי האישי הפרטי והפך לקול חדש, אמנותי, מלא הומור וכזה שמדבר לעוד אלפי נשים כמותי. ככל שהצלחתי להרים את הראש ראיתי יותר למרחקים, ומילים כמו 'פות' ו'מחזור' הפכו לכלי הנשק שלי, איתם אוכל לשיר, לזוז, לרקוד. אולי גם יום אחד לעשות ילדים".

מתוך "מקושקשת" (ויש גם טריילר ביוטיוב): 

"גבירותיי ורבניי, ליידיס אנד ג'נטל. נושאי האשכים ובעלות הפותות. קטנים, גדולים זכרים ונקבות. דוקטורים ודוקטורות. תוקעים ותקועות . מכובדיי! ברוכים הבאים – אליי. וולקאם אל נבכי מעלליי. איפה שהכל יכול להתחיל, אולי. אל תתביישו להציץ אל הקרביים שלי, להתבוסס במיצי הקישקע, לצלול אל מעמקים של הפרשות בלתי מדוברות אל חלל שהוא טאבו שבו הכל יכול לקרות אל מקום חם, שצומחים בו בני אדם ובדרך כלל גם יש בו חצוצרות".

"מקושקשת", שלישי 5.3 21:00, תיאטרון יפו // כתיבה ומשחק: רותם נחמני; בימוי: מאיה ביתן ומעין דובקובסקי; ליווי אמנותי: עידית הרמן; מוזיקה מקורית: יוני טל; עיצוב תאורה: פז פשרהופר; פרטים וכרטיסים כאן