חנה סהר היא מהאמניות המרשימות בישראל כיום, עם יושרה וכבוד ברחוב, שהוא סביבת העבודה שלה, אולי אפילו יותר מהמעגלים החברתיים מהם עשויה סצינת האמנות המקומית הנפוחה והמיגעת. נכון, היא סוחבת על גבה עבר אקדמי ובאמתחתה ניתן למצוא גם תערוכות מוזיאוניות, רחמנא ליצלן, ורקורד עשיר של עשייה מוערכת. אבל חוסר העניין הבולט שלה בזרמים וטרנדים שבפועל מגדירים את עולם האמנות המקומי מייחד אותה ועושה אותה למה שהיא. הפוך מהומוגנית. זאבה בודדה. מקורית. חריפה. מדויקת, נקייה מפוליטיקה וברנז'אות. הדימויים שלה פשוטים ומלאי עומק. האמנות שלה רהוטה אך לא מתנשאת.

ילדות רמתגנית בשנות השבעים של המאה הקודמת בניחוחות חריפים של עמבה. בנוסף על היותה אישה בחברה פטריארכלית שמקבלת את ההשראה שלה מברבורים דוגמת סדאם חוסיין עצמו, כפתה עליה ללמוד לשלוט בשפה באופן כזה שהיא גם מסוגלת להגיד את מה שהיא רוצה להביע, תוך כדי שהיא נשארת נאמנה לעצמה וגם לא חוטפת כאפות עיראקיות מטאפוריות על הדיבור השמאלני המעפן הזה שלנו. היכולת הזו עברה מהפרקטיקה ביום יום גם לעדשה של סהר. ניתן לזהות בקלות לזהות את הרגש, את ההבנה ואת התחכום בתמונות שלה.

בימים אלה נפתחה תערוכתה של חנה סהר בשני חלונות ראווה ברחוב דיזנגוף 172 ודיזנגוף 154 בו זמנית. פרויקט הויטרינות של חנה סהר ואביר יעקב עובדיה מוצג במרחב הציבורי ופותח את חווית הצפייה בעבודות לקהל הרחב. בשונה מתצוגה במרחב הקוביה הלבנה הגלריסטי, מאפשרת התצוגה במרחב הציבורי הצלבה בין מעשה האמנות ובין מרחב החיים היום יומי. הפרויקט נוצר על מנת להנגיש אמנות לקהל הרחב ופתוח 7/24. סהר מציגה בחלונות עבודות מתקופות קודמות וכן עבודות מסדרה חדשה שעוסקת במושג היופי. העבודות גם מוצעות למכירה במחירים סבירים, וניתן להגדיל ולהתאים את
גודלם של הצילומים בהזמנה מיוחדתבאתר של האמנית ממש כאן, אז למה שלא תעשו משהו בקשר לזה.

• ❤ תרבות