אמריקן האני: יצירת מופת מסעירה
יהיו שימצאו את אמריקן האני ארוך וקשה לצפייה, אבל הוא מרחיב ריאות ולב ואין בו דקה מיותרת
במאים אירופים שמגיעים לאמריקה מוקסמים ונרתעים מממדיה וממוזרויותיה, וכמה מהם יצאו למסעות קולנועיים במערב התיכון שבאמצעותם איירו דיוקנאות אירוניים של החברה והזמנים. לאנטוניוני ("נקודת זבריצקי"), ונדרס ("פריז, טקסס") וסורנטינו ("זה בוודאי המקום") מצטרפת עכשיו אנדריאה ארנולד הבריטית, שטוותה קנבס רחב יריעה, לירי, קשוח ומפעים של נעורים במנוסה ושל אימפריה קפיטליסטית בשקיעה. לאורך הדרך המסע צובר ממדים אפיים שנדמים מנוגדים לפריים הצר, לסגנון המאולתר ולמצלמה הנישאת ביד (רובי ראיין צילם גם את "מחוץ למים" של ארנולד), שמביאים לסרט חיוניות ואינטימיות עזה. זאת מעין גרסה עדכנית וריאליסטית, אך ארוגה בחוטי קסם, של פיטר פן.
סטאר בת העשרה (סשה ליין) חומקת מהגבר שקורא לעצמו אביה תוך כדי שהוא חופן את ישבנה, ומצטרפת לשבט של ילדים אבודים כמותה שמתניידים במיניוואן ומוכרים מנויים למגזינים מבית לבית (התסריט נכתב בהשראת תופעה מוכרת המגלגלת כ־150 מיליון דולר בשנה על גבם של בני נוער מנוצלים). את דמות העלם שמסרב להתבגר מגלם ג'ייק (שיה לה בף בהופעה רושפת ועתירת גוונים), שמלמד את סטאר כיצד למרוח קליינטים פוטנציאליים עם סיפורי בדים. אבל הרומן ביניהם אינו פשוט, משום שג'ייק נתון לשליטתה של קריסטל, הבוסית/סרסורית שקובעת את החוקים.
ארנולד מפליאה לתאר את הדינמיקה השבטית בקרב הצעירים שליקטה ברחובות. סטאר, שיש בה שילוב של יושרה ונאיביות שמעוררים רצון לגונן עליה, מתריסה כנגד השיטות הנכלוליות של ג'ייק, ובניסיונה לפלס דרך משלה היא מכניסה את עצמה לסיטואציות מלחיצות בחברתם של גברים חרמנים למיניהם ולוקחת אותנו למפגשים מאירי עיניים עם שכבות שונות של החברה – מבורגנות מדושנת ועד עוני והזנחה קיצוניים, המתגלים באחד הרגעים הכואבים וההומניסטיים ביותר בסרט. יהיו שימצאו אותו ארוך וקשה לצפייה, אבל הוא מרחיב ריאות ולב ואין בו דקה מיותרת.