אנג'לינה רובלס: "הבנו שיש צורך גדול בקהילה לחינוך ולהשכלה"

סטטוס

אלמנה + שני נכדים

גיל

60

תעסוקה

מנקת בתים, תופרת ומלמדת קורס תפירה במרכז החינוכי של ספריית לוינסקי

מאיפה את במקור ומתי הגעת לתל אביב?

"במקור אני מהפיליפינים, והגעתי לישראל בשנת 1985 לאזור הגדה המערבית והייתי שם עוזרת של משפחה. עזבתי את הפיליפינים כדי למצוא עבודה בשביל לפרנס את הבן שלי, שעבר איתי גם. בשנת 1990 עברתי לגור בתל אביב".

ספרי על הדירה הראשונה שלך בעיר.

"הדירה הראשונה שלי הייתה במרכז העיר, גרתי עם עוד 10־12 בנות ואני זוכרת שהיינו צריכות לחלוק הכל".

איך הגעת לעסוק במה שאת עושה?

"לפני שש שנים הייתי חלק מקבוצת מנהיגות במסיל"ה (מרכז סיוע לקהילה הזרה של עיריית תל אביב). אחרי שסיימנו את הקורס רצינו להמשיך לעשות משהו בשביל הקהילה והחלטנו לפתוח שני קורסים – עברית ומחשבים. ביום של הקורס הראשון הגיעו 150 איש, והבנו שיש צורך גדול בקהילה לחינוך ולהשכלה. איחדנו את הפרויקט שלנו עם ספריית לוינסקי כדי לייצר מרכז הוליסטי לחינוך ותרבות בשכונה, ובשלב מסוים גם הצטרפתי כחברת הנהלה לוועד של ספריית גן לוינסקי שאחראית לפרויקט. אני מלמדת קורס של תפירה שאנחנו מציעים לכל קהילת המהגרים והישראלים שחיים באזור. אנחנו נפגשים פעמיים בשבוע ואני שמחה שיש לי הזדמנות להעביר את הכישרון שלי הלאה".

מה עושה אותך מאושרת?

"התפירה עושה אותי מאושרת. דרכה אני יכולה ליצור את הרעיונות שלי, את הדברים שלי. זו דרך לבטא את עצמי".

מה מפחיד אותך?

"נכון לעכשיו אני ממשיכה להיאבק על הסטטוס שלי בישראל ומפחיד אותי מה יהיה בעתיד. יש לי אמנם ויזה אבל אני עדיין נאבקת לקבל תעודת זהות ישראלית. אני יכולה להישאר כרגע רק כי אני מגדלת את הנכדים שלי. לנכדים שלי יש מעמד תושב בארץ, לי אין תעודת זהות ישראלית ולכן אני לא יכולה להיחשב כאפוטרופוס החוקי שלהם אף על פי שאני זו שמגדלת אותם, ובגלל שאני לא יכולה להיות האפוטרופוס החוקי אז אני לא מקבלת מעמד".

את מרגישה תל אביבית?

"כמעט חצי מהחיים שלי אני בישראל. ברמות מסוימות אני מרגישה מחוברת לכאן יותר מלמקום שממנו באתי. אני גרה פה הרבה זמן, אני יכולה לומר שזו כבר העיר שלי. אני רגילה לכל הטיפוסים פה, בעיניי זה כבר נורמלי".