רקוויאם לפסקול: הספד מוזיקלי למלחין האגדי אניו מוריקונה

מספיק לשמוע כמה צלילים של חצוצרה בודדת, חליל צורמני או מפוחית מייבבת, כדי לזהות שאנחנו מקשיבים לפסקול של אניו מוריקונה. המלחין האיטלקי שהלך לעולמו הלילה (שני) בגיל 91, הוא אחד המלחינים המעטים שהותירו חותם בל יימחה על הקולנוע ועל המרחב התרבותי – לא רק בשל הסרטים להם כתב את המוזיקה, אלא גם בשל היוצרים הרבים שהושפעו ממנו.

מוריקונה התחיל להלחין בגיל 6, אבל לתודעה העולמית הוא פרץ עם הפסקול של המערבון "בעבור חופן דולרים" (1964), הראשון בטרילוגיית הדולרים של סרג'יו לאונה. התקציב הנמוך של ההפקה האיטלקית אילץ אותו לוותר על תזמורת מלאה, ובמקום זאת הוא הרכיב מלודיה משריקה, צליפות שוט, נבל פה, יריות אקדח, קולות אנושיים וגיטרה חשמלית. השילוב יוצא הדופן יצר מוזיקה מיתית וקומית גם יחד, שתרמה רובד של אירוניה למערבוני הספגטי של לאונה, ששינו את פני הז'אנר הכה אמריקאי. המלודיות הייחודיות של מוריקונה אחראיות על הפיכתו של קלינט איסטווד לאייקון קולנועי לא פחות מהאופן שבו צולם או שיחק.

מוריקונה המשיך לשתף פעולה עם לאונה עד סרטו האחרון, "היו זמנים באמריקה", שהניב גם הוא פסקול נהדר. מדובר בשישה סרטים בסך הכל, אך זה אחד משיתופי הפעולה הפוריים והמופלאים ביותר בתולדות הקולנוע. אני למדתי את שמו כשהתוודעתי לנעימת הנושא של "הטוב הרע והמכוער". כשצפיתי לראשונה בסרט בשיעור כלשהו באוניברסיטת תל אביב כבר הכרתי היטב את הנעימה המגחכת, שכמו מוציאה לשון לצופים, משלל השמעות ברדיו. גם היום זאת היצירה הראשונה שעולה כאסוציאציה לשמו.

אף שחלפו רק שנתיים בין שני הסרטים, במהלכן הוא הספיק להלחין עוד 27 פסקולים לסרטים אחרים. אבל בשבילי שיא השיאים הוא "היו זמנים במערב" (1968) שאני מקדישה לו כשעה וחצי מדי סמסטר בקורס על מבע קולנועי. מוריקונה הלחין את המוזיקה עוד לפני הצילומים, כדי לתת השראה לשחקנים ולקצב של הסרט, והתאים מלודיה לכל דמות. הרעיון של הלייטמוטיב הגיע מאופרות של ואגנר, ובהתאם "היו זמנים במערב" זכה לכינוי "אופרת סוסים". כל הדרמה של הסרט מונעת על ידי המוזיקה, כשהגיבור נטול השם בגילומו של צ'רלס ברונסון מזוהה רק על ידי המפוחית המייבבת, שמפלחת את האוויר לפני שהוא נגלה לעינינו לראשונה. המפוחית הזאת היא זכר לאירוע המחולל שמניע את הגיבור המחפש נקמה, והסיפור המפותל נמצא כולו באופן שבו המלודיות של הדמויות השונות משתלבות זו בזו. בכל פעם שאני מלמדת את הסרט אני מתרגשת מחדש מהמפגש בין המפוחית של הגיבור לבין הנעימה המתוזמרת של פרנק (הנרי פונדה), שאת מותו הוא מבקש. קראתי בוויקיפדיה שהפסקול של "היו זמנים במערב" נמכר בכ-10 מיליון עותקים – מה שהופך אותו לאחד הנמכרים ביותר מעולם.

מוריקונה הלחין פסקול שונה לחלוטין לסרט הגנגסטרים "הבלתי משוחדים" של בריאן דה פלמה (1987), שגם אותו נהגתי ללמד. הרבה מהמתח בסצנת היריות הבלתי נשכחת על מדרגות תחנת הרכבת – שעוצבה כמחווה לסצנת המדרגות ב"פוטיומקין" של אייזנשטיין – נבנה באמצעות הצלילים הנמוכים והתיפופים הספורדיים שמתחת לאלימות, והאופן שבו הם משתלבים במוזיקה המשועשעת של התינוק בעגלה.

"הבלתי משוחדים" העניק למוריקונה את אחת מששת המועמדויות שלו לאוסקר – אף לא אחת מהן על סרט של לאונה, חמש מתוכן על הפקות הוליוודיות. אבל גם כשהלחין סרטים אמריקאיים, הוא העדיף להישאר ברומא ולעבוד שם. כידוע, הוא סוף סוף זכה באוסקר ב-2016 על הפסקול המעולה שהלחין ל"שמונת השנואים" של קוונטין טרנטינו, שהזדהה כמעריץ הגדול ביותר שלו. הבחור פנה אל מוריקונה כמה פעמים לפני כן, אך זה לא התרשם וסירב. בלית ברירה טרנטינו הציף את הפסקולים של סרטיו – בהם "להרוג את ביל" ו"היו זמנים בהוליווד" – בלחנים שמוריקונה כתב לסרטים איטלקיים ישנים.

הצלילים הראשונים של "ממזרים חסרי כבוד" הם תווים מתוך "לאליזה" של בטהובן, אך מיד מצטרפת אל הפסנתר גיטרה מהדהדת, והשילוב המפתיע הזה מעלה באסוציאציה את מערבוני הספגטי (הנעימה הורמה מ"The Big Gundown" מערבון של סרג'יו סולימה מ-1967). כתובית על המסך מכריזה "היה היה פעם… בצרפת הכבושה על ידי הנאצים" ושולחת אותנו לסרטי "היו זמנים" של לאונה ומוריקונה, שיצרו מיתולוגיזציה של העולמות בהם התרחשו. זה מה שטרנטינו ניסה לעשות למאבק של הממזרים היהודים ושל שושנה בגרמניה הנאצית.

אבל מוריקונה שהיה בעל השכלה מוזיקלית נרחבת, ועסק גם בהלחנת מוזיקה אוונגרדית, ידע גם לכתוב נעימות מתוקות, שיתאימו לסרטים מתוקים. אחת הפופולריות שבהן היא זו שהלחין ל"סינמה פרדיסו" המתקתק של ג'וזפה טורנטורה, סרט שכולו אהבה לקולנוע.

אני אוהבת יותר את המוזיקה שהלחין ל"המשימה" של רולנד ג'ופה (1986), סרט אפי על מיסיונרים בג'ונגלים של דרום אמריקה במאה ה-18. נעימת הנושא היפהפיה מתחילה כמוזיקה ליטורגית שתואמת את עולמם של המיסיונרים, ומאמצת בהדרגה צלילים ספרדיים וצלילים מקומיים באמצעות שימוש בכלי נגינה ילידיים. מוריקונה עצמו הרבה לנצח על היצירה בקונצרטים.

כדי לא להעניק להוליווד את המילה האחרונה, אסיים דווקא עם הפסקול המבודח שמוריקונה הלחין ל"ציפורי שיר ציפורי טרף" של פייר פאולו פאזוליני – מסה תאולוגית סאטירית על אב ובנו שפוגשים עורב מדבר. באופן ככל הנראה חסר תקדים כותרות הפתיחה של הסרט מושרות על ידי זמר המלווה בתזמורת קקופונית. כשהזמר שר "אניו מוריקונה מוזיקה" הוא צוחק בקול גדול.

הבמאי הבריטי אדגר רייט ("סקוט פילגרים נגד העולם") הספיד אותו יפה בטוויטר: "איפה להתחיל עם המלחין האיקוני אניו מוריקונה? הוא יכול היה להפוך סרט ממוצע לחובת צפייה, סרט טוב לאמנות, סרט גדול לאגדה. הוא לא ירד מהסטריאו שלי כל חיי. איזו מורשת הוא משאיר אחריו. נוח על משכבך בשלום".