אני זוכר: סרט לא אחיד אך נוגע ללב

אומרים שנקמה היא מנה שמוטב להגישה קרה. אבל כשהנוקם בן התשעים סובל מדמנציה, ומדי יום צריך להזכיר לעצמו מדוע הוא מתעורר במיטות זרות, האם עדיין יש בה טעם? זאב גוטמן חומק מבית האבות ויוצא לחפש את קצין האס.אס שרצח את משפחתו באושוויץ. מכתב השמור בכיס חליפתו מזכיר לו את מטרתו ומטווה את דרכו. בדרכו הוא פוגש ארבעה מועמדים פוטנציאליים, גרמנים זקנים הנושאים את אותו שם, ומול כולם הוא שולף אקדח ודורש לדעת מה הם עשו במלחמה.

אטום אגויאן ("אקזוטיקה"), שפעם היה קולנוען מרתק אך לפני כעשור איבד את דרכו, עובד כאן עם תסריט בעייתי מאת בנג'מין אוגוסט, שיש בו רגעים מכמירי לב וסצנות טעונות ומטלטלות לצד פיתולים עלילתיים קיצוניים, שמעדיפים לתת לנו מכת קורנס בראש במקום לבחון לעומק את הפוטנציאל הדרמתי שלהם. זה מין מותחן בהילוך איטי, שמחזיק אותנו מרותקים בעיקר בשל הופעתו המשובחת של כריסטופר פלאמר בן ה-86. לעתים הוא ממוקד וחינני, לעתים אבוד ונוגע ללב, והבלבול משתתף ביצירת המתח (תחשבו "ממנטו" רק בלי הרוורס).

גם השחקנים האחרים בסרט (בהם מרטין לנדאו כשותפו של זאב) וותיקים וטובים, אבל חלקם אינם וותיקים דיים, והאיפור שנועד להזקין את ברונו גנץ ויורגן פרושנאו תורם למלאכותיות של העימותים איתם. המפגש עם דין נוריס (הנק ב"שובר שורות") הוא אחד המעניינים בסרט, וחבל שהתסריט מנתב אותו לכיוון היסטרי. כי בסופו של דבר המכניקה העלילתית עניינה את היוצרים יותר מאשר התוכן האנושי, ולכן הסרט כושל במערכה האחרונה.

השורה התחתונה: אפשר לצפות. יש דברים גרועים יותר מאשר לנסוע ברכבת עם כריסטופר פלאמר