אני, פליט

עשרות אלפי פליטים יצאו השבוע להפגנות נגד איומי הגירוש והכליאה. פגשנו חמישה מהם, ממובילי המאבק, כדי לשמוע איך התחיל הסיפור שלהם, שאף אחד עוד לא יודע כיצד הוא ייגמר

צילום: בן קלמר
צילום: בן קלמר
8 בינואר 2014

קונדה קומי

בן 31

יליד העיר נובה שבסודן

בישראל מ־2008

קונדה קומי. צילום: בן קלמר
קונדה קומי. צילום: בן קלמר

"סודן היא המקום שלי, התרבות שלי. העתיד שלי שם. הייתי תלמיד ואז עזבתי את סודן לפני 11 שנה בגלל המלחמה. הייתי חמש שנים במצרים. חייתי שם. נכנסתי למשרד של האו"ם, ביקשתי מקלט והיו שם כל מיני בלגנים. כשלא יכולתי להישאר שם עברתי את הגבול לישראל. אחרי כמה ימים בבסיסים צבאיים הגעתי לתל אביב. בגלל שהיו לי מסמכים מהאו"ם במצרים, 8 חודשים הייתי תחת חסות של האו"ם פה בישראל, ואז עברתי לטיפול רגיל של משרד הפנים. אני בן אדם, יש לי מחשבה, יש לי מה לעשות, יש לי את האישיות שלי, לא הגעתי לכאן בשביל הכסף או העבודה. כל השנים שלי פה אני מנסה למצוא איזון בין העבודה שאני צריך לעשות כדי להרוויח כסף לבין הדברים האחרים בחיים שלי שאני אוהב. למדתי עברית כמה שנים, אני מוזיקאי, מתופף. למדתי ב'מכללת הד' והיו לי גם מורים פרטיים למוזיקה. אני מאוד אוהב ללמוד, לימודים זה המפתח של החיים, וזה לא נגמר אף פעם. אני שוכר דירה עם שני שותפים. אנחנו נאבקים על החיים שלנו פה, ואנחנו נמשיך להיאבק. 12 שנה אני מחפש מישהו שיכיר בי כפליט. כל הממשלות בעולם יודעות מה הבעיות שיש בסודן. אנחנו חיים בחוסר ודאות תמידי. אין לנו מה להפסיד. בסוף, לאן שלא תנסה ללכת בארץ, אתה חוזר לתחנה המרכזית. יש לי הרבה חברים ישראלים, שהם כמו אחים בשבילי, אבל אני מרגיש שיש ישראלים שלא רואים אותי בכלל. אני מחפש את הדרך לחיות כמו אדם רגיל, עם סדר בחיים, חיים נורמליים. אני לא מבקש הרבה, רק את הדברים הפשוטים ביותר".

מוטסים עלי

בן 27

יליד חבל דרפור שבמערב סודן

בישראל מ־2009

מוטסים עלי. צילום: בן קלמר
מוטסים עלי. צילום: בן קלמר

"תושבי דרום תל אביב סובלים ואנחנו סובלים, אז אנחנו מנסים לשנות את המצב. עצוב לי לראות איך ממשלת ישראל מתייחסת אלינו. באנו לכאן לבקש הגנה, אנחנו לא סכנה דמוגרפית, אנחנו רוצים לראות את המשפחות שלנו. אני לא ראיתי את המשפחה שלי 10 שנים. יש לי אחות קטנה שאני לא מכיר. אלה לא החיים שבחרתי, אבל זה המצב. לקרוא לנו מסתננים זה עצוב ולא נכון, בעיקר במדינת ישראל. הישראלים הם היחידים בעולם שאמורים להבין מה זה אומר שמישהו בורח מהארץ שלו, מה זו דיקטטורה, מה זו גזענות. אתם כבר הייתם במצב הזה. עצוב לי לשמוע את ראש הממשלה אומר: 'אתם לא פליטים, אתם מסתננים ופושעים ויש לכם שתי אופציות – לחזור הביתה או להיות במתקן פתוח'. זה לא אנושי, מתייחסים אלינו כאילו אנחנו לא בני אדם. זה עצוב לשמוע חברת כנסת שהרבה אנשים בחרו בה, אומרת שאנחנו מביאים מחלות, שאנחנו סרטן. זה חמור מאוד. אפשר לשמוע את זה מאנשים ברחוב אבל כששומעים את זה מנבחרי ציבור זה גרוע מאוד, זה אומר שיש גזענות מאורגנת וברמה גבוהה. אנחנו יותר מ־54 אלף בני אדם שחיים פה, וזה לא משנה אם תקראו לנו פליטים, מסתננים, מבקשי מקלט או לא משנה מה, אנחנו בני אדם. יש לנו תקווה גדולה – ללמוד, להתקדם ולהתחיל לשנות את המצב במדינות שלנו. אני רוצה לחזור למשפחה שלי, תמיד אני ארגיש פה זר. כל הזמן אני חושב על המשטרה שתיקח אותי לכלא או תגרש אותי לסודן. כשהייתי בכלא סהרונים אחרי שהגעתי לישראל התקשרתי לאבא שלי, השלטונות הסודנים מאזינים לטלפונים, הוא נתפס והוכנס לכלא לשנתיים וחצי. היום אני בקשר עם המשפחה רק פעם בחודש או חודשיים דרך אח שלי שגר באזור אחר בצפון סודן והוא מחבר אותי למשפחה שלי דרך הסקייפ, אבל זה נדיר ומסובך. המלחמה בסודן ממשיכה, למרות שהמצב פחות גרוע ממה שהיה בעבר. אבל המצב עדיין קטסטרופלי, אנחנו יודעים על הרבה מהחברים שלנו שגורשו חזרה לסודן במה שנקרא 'חזרה מרצון', והחיים שלהם בסכנה. חבר טוב שלי, שהיה הראשון שפגשתי כשהגעתי לבד לגינת לוינסקי, חזר לסודן ונרצח בגלל שהיה בישראל".

מולגטה טומסגי

בן 25

יליד אריתריאה

בישראל מ־2009

מולגטה טומסגי. צילום: בן קלמר
מולגטה טומסגי. צילום: בן קלמר

"כשסיימתי את כיתה י"א הלכתי כמו כולם למכללה הצבאית ועשיתי מבחן שדרכו אפשר להתקבל לאוניברסיטה. קיבלתי ציון מצוין אבל לא נתנו לי ללמוד כי הייתי מעורב פוליטית. הפטריארך הנוצרי של אריתריאה נעצר ואני הייתי מעורב בהתנגדות למהלך הזה. אנחנו אמרנו שהדת צריכה להיות מופרדת מהצבא ומהממשלה. לקחו אותי לכלא, ואפילו המשפחה שלי לא ידעה אם אני חי או מת. הממשלה שלנו היא הדיקטטורה הגרועה בעולם. הייתי בכלא שישה חודשים שהרגישו כמו 60 שנה. נענשתי שם במכות חשמל שגורמות לי לבעיות עד היום. אחרי חצי שנה בכלא אני וחבר שלי החלטנו לתקוף את השומרים ולברוח. חצינו את הגבול לסודן ומשם לישראל דרך מצרים. הגעתי הנה כדי לנשום חופש – חופש ביטוי, חופש מחשבה, דמוקרטיה. לא היה לי שום מקום אחר ללכת אליו. סודן היא כמו אריתריאה ב', השלטון האריתראי עושה מה שהוא רוצה בסודן, הצבא נכנס ותופס אריתראים שברחו. גם במצרים יש הרבה מאוד אנשים ומנגנונים שמשתפים פעולה עם המשטר האריתראי ויש הרבה הלשנות. בינואר 2009 הגעתי לישראל. בשבעת החודשים הראשונים היה טוב, כי היינו תחת חסות של האו"ם. אז ישראל ביקשה לקחת עלינו אחריות והבטיחה לאו"ם שהיא תדאג לנו. המדיניות הישראלית משתנה כל הזמן, ובשנה האחרונה המצב ממש גרוע. היה לדוגמה את החוק שאוסר על עבודה. הדרישה שנחיה כאן ולא נעבוד היא בלתי נתפסת. הטבע של בני אדם הוא לעבוד. בחמש השנים שבהן אני בישראל עסקתי הרבה בהתנדבות ובפעילות פוליטית. לאורך כל השנים לקחתי חלק בהפגנות קטנות של פליטים. היום, כשאני רואה את כמויות הפליטים שמגיעים להפגין אני אומר להם תודה. בשביל זה עבדתי חמש שנים".

בסו בלולה

בן 30

יליד העיר נובה שבסודן

בישראל מ־2011

בסו בלולה. צילום: בן קלמר
בסו בלולה. צילום: בן קלמר

"חמש שנים הייתי חייל בצבא המורדים בסודן, נהג טנק T55. ב־2005 חתמנו על הסכם עם הממשלה שקבע שאנחנו שולטים במחוז שלנו לשש שנים, שהיו שקטות וטובות. אחרי שש שנים הוחלט לקיים בחירות כדי לקבוע מי ישלוט. אנחנו ניצחנו, אבל הממשלה לא קיבלה את זה והתחילה לרדוף ולהרוג את כל מי שהיה מעורב בצבא המורדים או תמך בהם, גם אזרחים. באותו זמן קיבלתי הצעת עבודה מהאו"ם באזור דרפור. כשהייתי שם המשפחה שלי יצרה איתי קשר ואמרה לי שאם אחזור הביתה הממשלה תהרוג אותי. כשסיימתי לעבוד בדרפור התלבטתי אם לחזור להילחם עם חבריי, אבל החלטתי שאני עדיין לא מוכן לוותר על החיים שלי. אנחנו צריכים גם אנשים שיישארו בחיים. עברתי את הגבול למצרים, וחייתי במחנה פליטים במצרים עד שהוא פורק. עברתי לעיר במצרים, והיה הרבה חשש מהלשנות. יום אחד פגשתי קבוצה של סודנים והם סיפרו לי שהם מתכננים לעבור לישראל. הם הציעו לי לבוא איתם ומאוד התלבטתי. בסוף החלטתי להצטרף. המדריך הבדואי שלנו היה מאוד נחמד וקשוב לסיפורים הקשים שלנו מסודן. כשהתקרבנו לאזור הגבול השטח נהיה הררי מאוד. צעדנו בלילה שש שעות אל הגדר, חצינו את הגבול והתיישבנו על הכביש. תוך רבע שעה הגיע סיור של הצבא והחיילים היו מאוד נחמדים אלינו. עברנו בין כמה מחנות צבאיים ומשם לכלא סהרונים. אחרי 17 ימים בכלא שוחררתי. אמרו לנו לנסוע באוטובוס לתל אביב והסבירו לנו שמחוץ לתחנה יש גינה עם הרבה סודנים. כשהייתי בגינת לוינסקי הגיעו שוטרים וביקשו מסמכים. הראיתי להם את המסמך היחיד שהיה לי והם צחקו. לא ידעתי מה זה ויזה. חודשיים ישנתי בגינה עד שהתחלתי לעבוד במסעדה בשטיפת כלים ושכרתי דירה עם חבר. אחרי זה מצאתי עבודה כרתך בחולון, עם קצת יותר כסף. ככה החיים שלי היו עד שהכרתי את החברה הישראלית שלי טיה. הלכתי ברחוב עם שני זוגות אופניים של ילדים קטנים שהבאתי לילדים של חברים שלי. טיה עמדה איתי ברמזור במעבר חצייה. היא ראתה שאני משתגע מלסחוב את האופניים הקטנטנים, ושאלה אם אני צריך עזרה. הלכנו יחד עד הבית שלי. היא סיפרה שהיא מלמדת סודנים עברית ושאלה אם אני רוצה לבוא לשיעור. התחלתי להגיע לשיעורים והתקרבנו. היינו הולכים לים אחרי השיעורים. עכשיו אנחנו זוג. הגשנו בקשה להירשם כזוג, אבל הם רוצים שאביא הרבה מסמכים מסודן אז אני לא חושב שיש סיכוי שנצליח".

פילמון אברהם

גיל 24

יליד הכפר פורט־סאווה שבאריתריאה

בישראל מ־2011

פילמון אברהם. צילום: בן קלמר
פילמון אברהם. צילום: בן קלמר

"גדלתי בכפר שצמוד לבסיס צבאי גדול באריתריאה, מוקף בחיילים, רובים ואלימות. כשהייתי ילד שיחקנו כדורגל בשדה, הגיעו חיילים וירו באוויר, כל הכפר הגיע לראות מה קרה. הם לקחו חייל אחד, שמו אותו באמצע המגרש ואמרו שהוא בגד בצבא. הם ירו בו מול כולם – גברים, נשים וילדים. כשהייתי בן 16 היינו בבית הספר באמצע שיעור, נכנסו לכיתה חיילים ואמרו לכולם לעמוד. כל מי שהיה לו גוף טוב, גבוה או חזק, נלקח לצבא במשאיות באותו הרגע. אותי לא לקחו. כולם היו בהלם. אף אחד לא ציפה שזה יקרה. רק שנתיים אחר כך כשהגעתי לעיר אחרת ללמוד גיליתי שזה קרה בכל אריתריאה באותו לילה. באמצע השנה חזרתי הביתה לחופשה. אנשים של הצבא לקחו אותי ורצו שאהיה משת"פ ואתן להם מידע על אזרחים שמתנגדים למשטר. הכרתי מישהו שעשה את זה בשביל הממשלה ונרצח על ידי המשפחה של מישהו שהוא הלשין עליו. כשאמרתי שאני לא רוצה, הם שמו את הרובים שלהם על השולחן. באותו זמן שני חברים שלי רצו לברוח מהמדינה. הם ביקשו לישון אצלי בגלל שגרתי קרוב לגבול עם סודן. בבוקר הם הלכו והמשטרה תפסה אותם. הואשמתי בסיוע לבריחה ונכלאתי לשלושה חודשים. תאי הכלא הם בורות באדמה שמכוסים בעצים וחול. בבוקר ובערב מקבלים לחם ומרק, לא עושים שום דבר כל היום ומאוד צפוף בבורות. שיחררו אותי ושוב רצו שאהיה משת"פ – החלטתי לעזוב. חציתי את הגבול לסודן עם חבר. היינו שם במחנה פליטים, אבל השהות שם עלתה כסף והצבא האריתריאי חיפש אותנו. שמעתי שאפשר להגיע לישראל תמורת 3,000 דולר, שזה המון כסף באריתריאה. ביקשתי מאבא שלי שינסה לארגן את הכסף והוא נעזר בחברים ומשפחה. הגענו לישראל פצועים ומותשים, אבל מאושרים. אחרי שבועיים במחנה הצבאי נתנו לנו כרטיס אוטובוס לתל אביב. לא הסבירו לנו שום דבר על ישראל או על ישראלים. הגעתי לגינת לוינסקי ולא הכרתי אף אחד. היה חורף קשה, וישנו בגינה. המשטרה הייתה מגיעה בלילה ומגרשת אותנו. התחברתי עם בחור סודני והתחלנו לעבוד יחד במטבח ושכרנו דירה. אחרי כמה שבועות בעבודה, כשירדה הדרישה לעובדים, הם פיטרו אותנו בגלל שלא הייתה לנו ויזה. ישראל יודעת להתייחס אלינו יפה כשהיא צריכה שנבנה בתים, ננקה רחובות או נשטוף כלים. אז מה עכשיו? משרד הפנים קיצר לי את הוויזה בלי הסבר, וכמובן שאי אפשר לעשות שום דבר בגלל התורים הענקיים במשרד הפנים. אנחנו חיים בפחד, קשה לי לישון בלילה, אנחנו לא מבינים את השפה אז אנחנו לא מבינים מהחדשות והעיתונים מה הולך לקרות לנו. אני לא צריך כל מיני אנשים שיגידו עליי שאני כך או אחרת – אני יודע לדבר בשם עצמי, אבל אף אחד לא רוצה להקשיב".