האיש שאהב לנצח

בגיל 71 ואחרי 27 שנים שבהן אימן את מנצ'סטר יונייטד, התפטר סר אלכס פרגוסון במפתיע מתפקידו. קווים לדמותו של מאמן הכדורגל הגדול בכל הזמנים

סר אלכס פרגוסון
סר אלכס פרגוסון
8 בספטמבר 2013

על קירות משרדו של סר אלכס פרגוסון במתקן האימונים של מנצ'סטר יונייטד ישנו שלט: "אני בא מגובן". Govan הוא האזור בגלזגו שבו גדל פרגוסון בצל המספנות שעל נהר הקלייד. “אי אפשר היה לישון בלילות בגלל הרעש ממשמרת הלילה", הוא סיפר, “זה היה רצח, עינוי, אבל זה יצר תחושת קהילתיות שעברה מאב לבן. שם למדנו את המשמעות של עבודה קשה".

סיפורו של סר אלכס הוא סיפור הצלחה אישי חסר תקדים, אבל גם סיפורו של מעמד הפועלים וסיפורה של גלזגו. הדחף והאיכות הם שלו, אבל השורשים נטועים עמוק בחברה הבריטית הישנה. על אביו, אלכס פרגוסון האב, סיפר בעבר שהוא היה “איש של משמעת… הוא לימד אותי על ערך החיים ועל ערכים אישיים, אבל כל המשפחות באזור שלנו היו כאלו". “אלכס האב", סיפר פרגוסון למייקל קריק, מחבר הביוגרפיה המצוינת שלו, “היה זה שהמריץ אותי. הוא לא הרשה לי להיות מרוצה אף פעם". אלכס הבן אינו שונה.

עיתונאים סיפרו רק שבוע לפני שנודע על פרישתו של פרגוסון, על אחת המשימות הקשות ביותר שלהם בלוח השנה הספורטיבי: מסיבת העיתונאים המסורתית אחרי שמנצ'סטר יונייטד זוכה באליפות. הקוראים מצפים לכתבה חגיגית על נקודות השיא של העונה, על שחקני המפתח, על רגשות ועל אופוריה, אבל פרגוסון מסרב שוב ושוב לשתף פעולה. מבחינתו המפגש הוא חובה מעיקה. המשימה שלו ברגע שנכבש היעד היא לקטוע את החגיגות ולהתכונן לעונה הבאה. בעצם, לעונות הבאות. “הוא אף פעם לא מרוצה", סיפר גארי נוויל, קפטן יונייטד לשעבר, “תמיד הוא ימצא נקודות לשיפור".

פרגוסון שייך לזן המאמנים הסקוטים, רובם ילידי גלזגו וסביבותיה, שעיצבו את הכדורגל האנגלי. האבות המייסדים בעת המודרנית היו ג'וק סטין, מאט באזבי וביל שאנקלי שהפכו את סלטיק, את יונייטד ואת ליברפול לאימפריות, וגידלו דור מאמנים סקוטיים שקני דלגליש, פרגוסון ויורשו דיוויד מויס הם מהבולטים שבהם. “סקוטלנד היא מדינה קטנה עם קשרים ענפים בקהילה", אומר ג'ונתן נורת'קרופט, כתב ה"סנדיי טיימס", יליד אברדין שראה את פרגוסון מוביל את קבוצתו לתור הזהב שלה בשנות ה־80. “גלזגו היא עיר שמייצרת אנשי כדורגל שתומכים אחד בשני, שמעבירים את הידע לדורות הבאים ולומדים מקודמיהם באופן שאין באנגליה".

בלי טלוויזיה, מכונית או טלפון

פרגוסון ויורשו במנצ'סטר, דיוויד מויס, החלו את קריירת הכדורגל שלהם בהפרש של 20 שנה במועדון בשם דראמצ'אפל אמצ'ורס בגלזגו, ששם אביו של מויס אימן ואמו כיבסה את מדי השחקנים בהתנדבות. המועדון מציג בגאווה מזכרות שתרם פרגוסון ואזכורים לקריירה של מויס. שם השניים ספגו את הערכים המזוהים עם מעמד הפועלים הבריטי: עבודה קשה, משמעת ונחישות להצליח תוך שמירה על קשרים בקהילה.

בגלזגו למד פרגוסון גם על חשיבות מקום העבודה להערכה העצמית ושם גם נבט בו החשש מפני חיים ללא כדורגל. "אני זוכר שאבי פרש לגמלאות והמספנה ערכה לכבודו ארוחת ערב בגלאזגו עם 400 אורחים", הוא סיפר. "שבוע מאוחר יותר אמי התקשרה ואמרה: 'אבא הלך לצילום רנטגן, יש לו כאבי חזה'. אמרתי לה 'זו ההתרגשות'. ובכן, זה היה סרטן. שבוע. שבוע אחד". פרגוסון גדל בדלות אבל למד שלא לראות את עצמו כקורבן. "חיינו במטבח, שם גם ישנו אימא ואבא על מיטה מתקפלת. לפחות היו לנו שירותים בתוך הבית, להרבה מאוד אנשים לא היו". "הרגשנו ברי מזל", אמר מרטין פרגוסון, האח, "תמיד היה לנו אוכל על השולחן ובגדים על גופנו".

זו הייתה סביבה אלימה. הבילוי העיקרי מלבד כדורגל היה קטטות רחוב בסופי שבוע אלכוהוליים. גלזגו הייתה ונותרה עיר ישירה, בוטה, שסועה על רקע לאומני ודתי ועם תוחלת חיים מהנמוכות במערב אירופה. זוהי עיר שבה לומדים מהר כיצד להגן על עצמך, ואגרסיביות ודעתנות הם תכונות נלמדות. פרגוסון, העידה מורתו, "יכול היה להתחיל מריבה בחדר ריק". זוהי עיר שבה מדי שבוע כ־50 אלף צופים מגיעים למשחקים של סלטיק ושל ריינג'רס המקומיות (עד שריינג'רס הורדה לליגה הרביעית בעקבות פשיטת רגל). "אנשים אומרים שהייתה לי ילדות ענייה", אמר פרגוסון, "אני לא יודע על מה הם מדברים. זה היה קשה אבל זה לא היה עוני מרוד. אולי לא הייתה לנו טלוויזיה, מכונית או טלפון, אבל חשבתי שהיה לי הכל ואכן היה לי: היה לי הכדורגל".

כשחקן פרגוסון היה חלוץ מצטיין בקבוצת דנפרמלין, אולם נחל כישלון צורב כשעבר לריינג'רס. “לאחר מכן פיתחתי נחישות שעיצבה את חיי", הוא אמר, “החלטתי שלעולם לא אכנע". הוא לא היה הכדורגלן הראשון שהקריירה שלו לא הגיעה לרמות שלהן הוא קיווה, והוא לא האיש היחידי שיצא מגלזגו כצעיר אגרסיבי שאינו חושש מעימותים, אבל הייתה בו הבנה עמוקה כיצד ארגון כמו קבוצת כדורגל צריך לעבוד. הוא הקדים את זמנו כשהביא תזונה נכונה לאברדין במקום הסטייקים האהובים על השחקנים, ופירק את חבורת האלכוהוליסטים שהובילה את מנצ'סטר יונייטד בתחילת דרכו שם. עם השנים הוא אימץ חידושים טכנולוגיים וידע להתאים מערכים טקטיים לאתגרים המשתנים של הכדורגל האירופי, אבל עיקר הצלחתו הייתה שיצר באולד טראפורד שבט מלוכד שכל מרכיביו היו נאמנים לו, ובאותה שעה מחויבים לגמרי לאיכות.

סר אלכס פרגוסון
סר אלכס פרגוסון

בקהאם מי?

במשך שנים יצר פרגוסון הפרדה בין יונייטד לשאר העולם. "המפתח הוא ליצור קבוצות שבהן השחקנים מחויבים אחד לשני", הוא סיפר בראיון למגזין "הבליזרד". "הקבוצות הטובות ביותר הן אלו שיש בהן יש קשר טוב בין השחקנים והם תומכים במי שעובר תקופה לא טובה". אבל גם הנאמנות הזו לא באה על חשבון הקבוצה.

פרגוסון נהג לרענן את ההרכב מדי שנה ולהחליף את שלד הקבוצה מדי כמה עונות, לעתים עוד לפני ששאר העולם ראה בכך צורך. הוא בנה קבוצה מפוארת סביב מארק יוז, בריאן רובסון, אריק קאנטונה, פול אינס ואנדריי קנצ'לסקיס, אבל גם לא היסס להחליף אותם כשהבין שהם עברו את השיא (מלבד קאנטונה שפרש על דעת עצמו). כשהוא הרגיש ששחקנים חרגו מתפקידם וערערו על הסדר הראוי במועדון, הוא לא היסס להיפטר מהם, לא משנה כמה גדולים היו. הדוגמה הגדולה ביותר לכך היא כמובן דיוויד בקהאם, שעזב את מנצ'סטר בשיא הקריירה, כשהוא בן 28 בלבד. היתרון הגדול ביותר של פרגוסון היה היכולת להפעיל אנשים ולהוציא מהם את המיטב.

מנצ'סטר יונייטד שלו חזרה מעמדות פיגור יותר מכל קבוצה אחרת באנגליה, ונאמר עליה שהיא לעולם אינה מפסידה, פשוט המשחק נגמר מוקדם מדי. "אתה יכול להתכונן למשחק מול יונייטד מהיבט טקטי, טכני ופיזי", אמר רוברטו מרטינז, מנג'ר וויגאן, "אבל אתה לא יכול להתכונן למאבק המנטלי. המנטליות המנצחת היא מה שמפריד בין סר אלכס לכל מאמן אחר". פרגוסון הבין את נפש השחקן יותר מכל מאמן אחר. הוא תמיד ידע מי מוכן לקרב ומי זקוק למנוחה או לניעור, וכמעט לעולם לא נתן לרגשות להשפיע עליו. כבר ב־1990, בגמר הגביע האנגלי הראשון שלו, הוא ניפה מההרכב למשחק החוזר את השוער ג'ים לייטון, למרות שזה היה חניכו באברדין ובנבחרת סקוטלנד. "הייתי חייב להדיח את ג'ים האומלל למען יונייטד", הוא אמר. "תאמינו לי שזה כואב אבל המצפון שלי נקי. בקונפליקט כזה, עם התלבטות בנוגע לתפקוד של שחקן שאתה מכיר כה טוב, הנאמנות חייבת להיות לקבוצה".

שחקניו של פרגוסון לעולם לא פחדו ממנו, אלא נתנו לו כבוד. הוא נהג לטפל בשחקנים בשיטת מייבש השיער, כלומר לצעוק עליהם ממרחק אפס, אבל הוא גם ידע להפנות כתף קרה ולהתעלם לכמה ימים באופן אפקטיבי לא פחות. במישור האישי הוא ידע להבדיל בין שעות הכדורגל והלחץ הכבד לשאר היום, וטיפח תחביבים כמו מירוצי סוסים, יינות והיסטוריה. אחד התחביבים האלו כמעט והביא לנפילתו. פרגוסון היה שותף לבעלות על סוס מירוץ מצליח בשם רוק אוף גיברלטר שהיה שייך לשניים מבעלי המניות הגדולים ביותר של יונייטד עד למכירתה למשפחת גלייזר. עם יציאתו של הסוס לגמלאות דרש פרגוסון חצי מזכויות ההרבעה של רוקי ויצא למלחמה נגד בעלי המניות.

פרגוסון, מולטי מיליונר, חרג מהכלל החשוב ביותר שלו: פגיעה במועדון למען רווח אישי. לכישלון הערכי נוספה גם טעות עסקית מביכה: בעלי הסוס הציעו לו ארבע זכויות הרבעה לשנה, אבל המנג'ר העדיף פיצוי חד־פעמי של 2.5 מיליון ליש"ט. על פי הערכות ארבע זכויות הרבעה שוות כשני מיליון ליש"ט לשנה. "האקונומיסט" טען השבוע שפרגוסון הוא סוציאליסט שייסד במועדון הכדורגל שלו מערכת חינוך מעולה ומדיניות הגירה ליברלית. אולי, אבל הוא גם מולטי מיליונר שלא בחל בדרכים על מנת להתעשר. נפילותיו הנדירות מתגמדות לעומת פועלו, אבל גם חושפות מרכיב חשוב באופיו.

אלכס פרגוסון, כמו כל ספורטאי על, היה חייב לנצח תמיד. הוא לא היה מוכן להשלים עם מקום שני, ועם כישרונו יוצא הדופן והיכולות הכלכליות של יונייטד הוא יצר את אחד המועדונים הגדולים בעולם. "הגרדיאן" טען השבוע שסר אלכס התכונן לפרוש כבר לפני שנה, אבל אובדן האליפות למנצ'סטר סיטי כפה עליו עונה נוספת. אלכס פרגוסון לא היה מוכן לעזוב את עולם הכדורגל מעמדה שאינה המקום הראשון.