"בתל אביב תוכן כבר לא מזעזע אנשים. הם רגילים לגישות שונות"

אלי מגזינר, 29, רווק, מעצב. מספר על ההבדל בין תל אביב לירושלים בתחום, על איך מעצבים עטיפת אלבום ומה הוא חושב על תנאי הקבלה לבתי הספר לעיצוב בארץ

אלי מגזינר (צילום: איליה מלניקוב)
אלי מגזינר (צילום: איליה מלניקוב)
14 באוקטובר 2018

 

שם: אלי מגזינר

גיל: 29

סטטוס: רווק

עיסוק: מעצב

מתי ומאיפה הגעת לתל אביב?
"נולדתי וגדלתי בבת ים, כך שתמיד נשקתי לעיר וביליתי פה עם חברים. לפני שבע שנים עברתי לירושלים, שזו חוויה שונה ואחרת, שם למדתי תקשורת חזותית בבצלאל. לפני שלוש שנים הגעתי לתל אביב ועד היום אני גר באותה הדירה עם אותו השותף באווירה הצרפתית של בוגרשוב".

איך הגעת לעסוק דווקא בעיצוב?
"אני חושב שזה תמיד היה שם. אמנם זו תשובה גנרית, אבל זו האמת. נראה לי שכל החיים הסתובבתי סביב זה, עשיתי אמנות לסוגיה השונים, עד שהבנתי שאני רוצה ללמוד עיצוב באופן נקודתי ולאו דווקא אמנות. האתגר ליצור משהו עבור מישהו אחר עניין אותי יותר מליצור משהו שהוא בעיקר לעצמי ומתוכי בלבד. אני מאמין שכשאני מייצר משהו ללקוחות אני שם דגש על התקשורת עם הסביבה ופחות על התקשורת עם עצמי".

למדת בבצלאל. כמי שחווה את שתי הערים הדומיננטיות בישראל, האם אתה יכול לאמוד את ההבדלים ביניהן בזירה האמנותית, אם קיימים כאלה?
"ברמה הפשוטה והפרקטית – רוב הלקוחות, לפחות אלה שאני רציתי לעבוד איתם, נמצאים בתל אביב. אני חושב שבתל אביב יוצרים דברים שנראים טוב יותר ברמה האסתטית, ובירושלים עושים דברים שהם יותר 'בועטים'. לדעתי זה מפני שבתל אביב יש סנכרון ברמת התוכן; אפשר לומר הכל והשיח מאוד פתוח. תוכן כבר לא מזעזע אנשים כי רגילים לשמוע גישות וטענות שונות באופן תמידי. כשאתה פועל בירושלים בתור אמן עם מחשבות פתוחות וראייה מסוימת, אתה מרגיש שאתה מדבר לאנשים במרכז. בכל אופן הקוטביות ביניהן צריכה בעיניי להתאזן כי בסוף יש ביניהן הרבה דמיון – בשתיהן יש אווירה צעירה ודינמית ועם זאת – גם אמירה פוליטית בעלת השפעה לאומית.

אתה מעצב עטיפות למוזיקאים, למעשה אתה מתווך בין האמן לקהל. מה התהליך שקודם ליצירה ומלווה אותה? איך אתה מצליח בכל זאת להביא את עצמך?
"קודם כל נפגשים פנים מול פנים עם האדם עצמו ומנסים להבין ולסדר את הרצונות ואת האישיות המוזיקלית שלו. אחר כך מבינים איפה הוא רוצה להיות. את שני הממצאים האלה מחברים לכדי דבר חדש ואחר. אני יכול להעיד על עצמי שאני עובד בעיקר על תחושות בטן ועל אינטואיציה. אני חושב שלא משנה מה, מפני שהמוצר עובר דרכי – בצורה הכי טבעית ואורגנית הוא שלי, של תת המודע והמחשבות שלי. אני יכול לומר שתוך כדי תנועה הבנתי שטוב לי לקבל מסגרת עבודה מלקוחות, כי פחות מתפזרים. קל יותר להיאבד בעבודה שאתה מחליט בה על התחלה, אמצע וסוף, מאשר שאתה מקבל בה קווי מתאר. זה מאתגר וכיף ממש".

מה דעתך על בתי הספר לעיצוב בארץ? בעידן של מכינות ובניית תיקי עבודות בסכומים גבוהים – האם הם מגוונים ונגישים מספיק לדעתך?
"מבחינת תנאי קבלה אלה הדרישות הכי נמוכות שיש – ליצור משהו מעצמך נשמע פשוט. כשאני למדתי בבצלאל זה דווקא הזכיר לי את הצבא במידה מסוימת – היכרות אינטנסיבית עם המון אנשים שונים ממקומות מפתיעים שלא ציפיתי לראות במוסד אליטיסטי כביכול. אני מאמין שגיוון הוא דבר חשוב, כי ככה שיחות נהיות מעניינות ויצירה הופכת מרתקת – זה משתנה שמעשיר. אני יודע שמבחוץ העולם הזה נראה הומוגני, אבל בתוך המוסדות עצמם, מהחוויה שלי לפחות, יש גיוון, גם אם בחיתוליו.

"אם לצאת רגע מהמוסדות הגבוהים, בעיניי עיצוב הוא משהו שצריך להנגיש מגיל צעיר מאוד לכולם. זו שפה חשובה והתוודעתי לכך שאנשים לא יודעים לקרוא אותה ואת הקודים הנלווים אליה ששולטים בחיים שלנו. אני מתעסק בדברים כיפים ומגניבים, אבל יש אנשים – מפרסמים וגם פוליטיקאים – שלוקחים את המקצוע הזה למקומות של מניפולציה ושליטה. הקהל צריך לדעת לסנן חלק מהמסרים".

מה הדבר הכי תל אביב בעינייך?
"כלבים. הם פשוט משמחים כאן את כולם, וחייבים אותם בכמויות האלה גם בשאר הארץ".