"מי שמגיע אלינו איבד כל סממן של חיים נורמטיביים. אני המפלט"

שם: גיא מרון

גיל: 32

סטטוס: רווק

תעסוקה: מדריך בגגון – בית מחסה לדרי רחוב נרקומנים ומטפל הוליסטי

מתי ומאיפה הגעת לתל אביב?
"נולדתי בתל אביב וגדלתי פה עד גיל 10, אז עברנו לרמת השרון. בגיל 25 חזרתי לכאן. גרתי על שוק הכרמל, בדירת חדר משופצת ברמות מדהימות, אבל הבניין היה סלאמז לגמרי. עכשיו אני גר באזור חוף גורדון".

איך הגעת לגגון?
"לפני כמעט עשור עשיתי סרט סטודנטים ובמהלך שיחת חולין עם אחד השחקנים הוא סיפר לי שהוא מתעסק עם דרי רחוב. לא הבנתי מה זה אומר, אבל כשנכנסתי בעקבותיו לבית מחסה של דרות רחוב ממש נשאבתי. בהמשך עבדתי ברווחה כאיש צוות, כמדריך שיקומי וכאיש שטח. עכשיו אני בגגון, שזה מבחינתי הכי הארד קור. אני עובד שבע שעות ביום מול 50 דרי רחוב נרקומנים ודואג שהגבולות יישמרו. מעבר לכותרת הזאת אני משמש בעיקר אוזן קשבת, מישהו לדבר איתו. מי שמגיע אלינו איבד הכל – משפחה תומכת, קורת גג וכל סממן אחר של חיים נורמטיביים. אני המפלט".

מה בעצם מטרת העל של הגגון? איך מגיעים דרי הרחוב אליכם?
"הגגון שייך לעמותת לשובע והדיירים מגיעים דרך העובדות הסוציאליות. המסגרת שלנו היא לא שיקומית, זה יותר מזעור נזקים דרך פיקוח ותמיכה. הרעיון הוא בעצם לתת למכור בית מחסה עד שהוא יסתדר, יתייצב מעט – הכל כמובן באופן יחסי למצב הנתון. הרבה פעמים מגיעים אנשים שהשתחררו זה עתה מבית הסוהר או עזבו גוף פסיכיאטרי וקיבלו הפניה אלינו. מנעד הזמנים משתנה. מישהו יכול להגיע אלינו לחודשיים אחר לחצי שנה ויש מי שמגיע לסבבים משניים".

מה החלק הכי קשה בעבודה? איזו התמודדות מאתגרת אותך בכל פעם מחדש?
"כשדייר מפר את כללי המקום בצורה בוטה. זה יכול להיות אלימות או שימוש בסמים בתוך כותלי הגגון, ואני צריך להשעות אותו. ההבנה הזאת שאני שולח עכשיו מישהו לרחוב בחסות הכללים ואחר כך חוזר לבית שלי, לחיים הנורמטיביים שלי, זה קשה. מעבר לזה אף פעם לא פשוט להיות חשוף לסבל אנושי גדול ולחשוב על הפער בין זה לבין החיים הרגילים, המוכרים, לרובנו".

איך בכל זאת מצליחים לתת טיפול ולשמש גורם תומך בסיטואציה? איך מסירים את השיפוטיות?
"במילה אחת – משתדלים. עם הזמן זה מגיע. אני מציאותי יותר ונאיבי פחות משהייתי בתחילת הדרך. אני מבין שברמה הרציונלית יכולות להתרחש גם טרגדיות ולא תמיד יש הפי אנד. אני מאמין שהדרך הכי טובה להתמודד עם המציאות הזאת היא לנסות, כמה שזה על גבול הבלתי אפשרי, לא לקחת את העבודה הביתה. להפריד בין האישי למקצועי. לפתח עור של פיל. בסופו של דבר, עם כמה שזה יכול להישמע קר, החיים נמשכים".

גלה לנו סוד תל אביבי.
"תחילת החורף, יום חול באמצע־תחילת השבוע, עשר בבוקר – שוק הכרמל ומשם לחוף גורדון. רואים מה זו שלווה תל אביבית".