"אתה תמיד חוזר לתל אביב ומרגיש שאתה נושם שוב"

דברת אסולין, עוזרת במאי ומלצרית במנזר, מתפרנסת בקושי - אבל מוצאת נקודת אור

דברת אסולין (צילום: איליה מלניקוב)
דברת אסולין (צילום: איליה מלניקוב)
11 באוגוסט 2016

שם

דברת אסולין

[tmwdfpad]גיל

33

מצב משפחתי

גרושה

תעסוקה

עוזרת במאי ברפרטוארי ומלצרית במנזר

מאיפה את במקור ומתי הגעת לתל אביב?

"במקור אני מנשר. הגעתי לעיר לפני עשר שנים, בעיקר כדי ללמוד אבל גם כדי לצאת מנשר, מה כבר יש לעשות שם?".

מה הביא אותך לתחום שאת עובדת בו?

"גדלתי בתיאטרון. היינו ילדים סטלנים מנשר ויום אחד באה אלינו לזולה בחורה, נעמה ארמון, שעשתה סדנת תיאטרון ואמרה לי 'אולי תבואי לסדנה'".

תחום העיסוק הזה מגדיר אותך?

"מאז שסיימתי ללמוד אני עובדת בזה, אבל זה לא מספיק לי כדי להתקיים בעיר. אני עדיין צריכה לעבוד גם במנזר. יוצא שאני עובדת שבעה ימים בשבוע".

אפשר בכלל להתקיים רק מזה?

"אני רואה סביבי אנשים שכן מתפרנסים מזה, אבל הם עושים מיליון דברים בתחום. זה להתקיים ולא יותר מזה. אני לא יודעת אם אנחנו אשמים או המערכת. נניח עוזר במאי, שזה מה שאני עושה כרגע, הוא מעין תחום אפור, וזה תשלום קבוע בכל מקום ואין כל כך אפשרות למיקוח למרות שזו עבודה מאוד קשה. אני כן שמחה על כך שאני כל הזמן עובדת בזה, אבל אני חושבת שזה חלק מזה שקשה לחיות כלכלית בעיר הזאת".

את מרגישה שאת שונה בנוף העירוני?

"בנוף העירוני של תל אביב? ממש לא. אולי במקומות אחרים. בנשר תמיד הרגשתי קצת אאוטסיידרית. הייתה תקופה של שנתיים שחייתי בגדרה ופתאום אחרי כל כך הרבה זמן בתל אביב זה זרק אותי חזרה לנשר. יש פה איזשהו חופש, פתיחות מחשבתית והכלה. העיר הזו מורכבת מקשת מאוד רחבה של אנשים, שלאו דווקא קיימת בערים אחרות. אתה תמיד חוזר לתל אביב ומרגיש שאתה נושם שוב".

איך הקהל התל אביבי שונה מקהלים אחרים?

"הקהל במנזר למשל מאוד מגוון ומבחינתי הוא מייצג את העיר, בגלל זה הוא שורד כל כך הרבה שנים. המקום פתוח 24 שעות אז אפשר לראות את המגוון של האנשים לאורך כל שעות היום, בין שזה המשפחות בבוקר ובין שזה חור ניקוז שמנקז אליו את כל השאריות של הלילה מהעיר. גם אם אין לי זמן לצאת ולבלות, אני חשה את העיר דרך המנזר. הכל מגיע אליי באיזה שלב".

מה הסוד התל אביבי שלך?

"איזה סוד? אין כבר סודות בעיר הזאת".

מה עושה אותך מאושרת?

"יצירה וקוקטיילים".

מה העצה הכי טובה שקיבלת?

"כמה שזה קלישאתי – להישאר אני, להיות נאמנה לעצמי. זה קשה בתחומים האלה".

מה חסר לך בחיים?

"לעשות את האמנות שלי בלי לדאוג כל הזמן. מצד שני אולי אם לא יהיה לי על מה להילחם לא יהיה לי את הדרייב. אולי זו המשמעות של חיי אמן. בסך הכל אני בת מזל. אני חיה בעיר מדהימה, עושה את האמנות שלי ואת מה שרציתי לעשות מילדות. וגם העבודה במנזר היא לא עבודה רגילה של מלצרות. אני עובדת שם כבר עשור ומה לא עברתי שם – סיימתי את התואר, התחתנתי והתגרשתי".

על מה יש לך רגשות אשם?

"שאני לא רואה מספיק את המשפחה שלי".

מה הדבר שאת הכי מחכה לו?

"אני עובדת על הצגה שאני מביימת בשיתוף עם שמואל וולף, 'המלך אובו'. היא תעלה בתמונע בסביבות נובמבר וזה הדבר שאני הכי מחכה לו כרגע".